לפני מאה ועשרים שנה עבר העולם היהודי בכלל והתנועה הציונית בפרט טלטלה וזעזוע לנוכח פרעות קישינב. בעקבות המשבר הזה התגברו הניסיונות למצוא מזור לבעיית היהודים. פתרונות שעוררו בעצמם משבר עמוק ומחלוקת עזה. במאמר שלפניכם אנסה לתאר כיצד הצליחו המנהיגים הציוניים, בראשותו של בנימין זאב הרצל להתגבר על המכשולים האלו? ומה עלינו ללמוד מכאן למציאות ימינו
החברה הישראלית מצויה כיום במצב של 'מי שמתו מוטל לפניו'. לצד המשך הלחימה, התחקירים שעוד יבואו על המחדלים, וכמובן גם הרוח הישראלית, כמו זו המתגלה בימים אלו – היודעת להפוך את המשבר לעשייה, התנדבות ותרומה – יהיה עלינו גם לבכות ולהתאבל. כחברה, יהיה עלינו לעבור את כל שלבי האבל
אם חפצים חיים אנו בארץ הזו, עלינו להעלות על נס את חזון החיים המשותפים. עלינו לפעול כתף אל כתף בכדי להצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של החיים המשותפים במדינת ישראל, ולהפוך אותם מאיים בודדים של שפיות לנחלת הכלל. הצעד הראשון שיהיה עלינו לעשות לשם כך הוא – להתנער מן השבטיות, וללמוד לחיות ביחד. זוהי המשימה הראשונה במעלה כיום בכדי להמשיך ולקיים את החזון הציוני
תפילתי היא כדברי יהודה עמיחי: שלא נשכח שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. שנדע לפתוח את האגרוף הקפוץ ושנכנס לשנה החדשה עם ראש מורם, בלי גאווה וגאות, אבל עם המון שמחת עשייה וסיפוק מהעבודה הנפלאה שנעשית בכל מפעלי החיבורים שיצרנו
הילדים אחזו במהות השאלה ומתוך כך פתחו עוד שאלות משנה ועוד סוגיות שהלכו והסתעפו. ניכר היה שחלק מהשאלות נבעו ממה שהם שמעו בחדשות בחודשים האחרונים, וחלק מהשאלות נבעו מסקרנות טבעית ורצון לחקור
מה עומד ביסוד המחלוקת הזו, והאם אפשר למצוא לה הד עמוק יותר במקורות עמנו? אליסף תל-אור, סמנכ"ל התוכן והאקדמיה ברשת מיתרים, סבור שבהחלט כן. המחלוקת אודות הדיאלוג, ועוד יותר מכך – מושא המחלוקת עצמו, כלומר צלמו ודמותו של בית המשפט עצמו – היא זו שעומדת בליבת המחלוקת שבין הצדדים השונים
הקהילות המעורבות קמו, חיות ואפילו תוססות אבל המתינות המבורכת כל כך עומדת להן לרועץ. בימים אלה מוטלת עלינו החובה לארוז את כל הערכים המתונים שלנו ולצעוק אותם בקול גדול, להיאבק עליהם ולהזכיר לכל מי ששוכח ומתבלבל ש 80% מסכימים על 80% מהדברים, שאנחנו גוף אחד בעל איברים שונים וטוב שכך
כשאנחנו לא רואים את הפָּנִים של האחר (ובודאי בעת הזו) אין לנו ביטחון במַּיִם המתוקים שיש בו עבורי ובי עבורה. ללא "מי הפנים" הללו, אי אפשר להרוות את הנפש הסדוקה מצמא – בלעדיהם אין באמת לֵב הָאָדָם
