"אני מחפש לי בית כנסת. לא, זה לא בגלל שהצטרפתי למשפחת בנאי והתחלתי בתהליך חזרה בתשובה. אני יודע שאם הבן של מקים "שינוי" היה חוזר בתשובה זה היה גורם למסיבת הדיסקו הראשונה בתולדות מאה שערים, אבל צר לי, אין דבר רחוק יותר מן המציאות. אני פשוט מחפש בית כנסת שאוכל לבוא אליו מדי פעם- נגיד בחגים, רצוי עם הילדים- ואיננני מוצא.
בית הכנסת האורתודוקסי, שאליו (לא) הולכים רוב הישראלים, איננו שלי. אדם באמונתו יחיה, אבל איני אוהב את העובדה שזוגתי- שתחיה נשלחת לגלות עונשין ביציע האוהדים, מפריע לי "שפוך חמתך על הגויים" ואיני יכול לסבול את העלונים המחולקים בין הספסלים ומציעים "להעביר ממשלת זדון מן הארץ".
מכל חטאי האורתודוקסיה, זה אולי הגדול מכולם: היא הפכה את בית הכנסת למקום פוליטי. אם אתה לובש כיפה וציצית והולך בשבת לבית כנסת, אז אתה גם נגד הפינוי, מצביע לביבי, שונא הומואים, רוצה להקים מחדש את משרד הדתות ומעוצבן על חנות הספרים הגדולה הפתוחה בשבת בצומת "געש". מה רע בספרים? מה יותר יפה מטיול בין ספרים ביום שבת? כן, אני אסע לשם באוטו שלי. מה פתאום שיגידו לי מה לעשות כשאני מחוץ לבית הכנסת?
כי החרדים מזמינים אותנו בחיוך רחב לבית הכנסת שלהם, אבל עמוק בלבם הם בזים לנו. לאורחות חיינו, לדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדינו, לחולשת המוח הגורמת לנו להעביר אליהם את כספנו. הם בנו עולם קשיח, שבו יש רק צודקים וטועים. היהדות שלהם היא מעמדית: החילונים הכי למטה, באמצע אלה שמרביצים לשוטרים בעמונה, למעלה אלו שבמקום להתגייס שולחים את האישה לעבוד ויושבים ב"כולל". מה יש לי לחפש בבית כנסת שאלו חוקיו?
אז במקום זה אני הולך כבר שנים לבית הכנסת הרפורמי "בית דניאל". כנראה אמשיך ללכת לשם, אבל איני רפורמי ואיני מבין בדיוק מהי "יהדות מתקדמת". משה רבנו הגיע די רחוק, לאן בדיוק אתם רוצים להתקדם? הרפורמים הם תנועה אמריקאית בבסיסה, שעיקר מטרתה היום היא להלחם בהתבוללות. בישראל אין בעיה כזו. אין הרי שום סכנה שאחד מילדיי יקום בבוקר ויודיע שהוא קתולי. אני בספק אם הם פגשו קתולי אי פעם.
אני אוהב את "בית דניאל", חבריו קרובים ללבי והרב אזרי הוא ידיד יקר, אבל עדיין איני מבין למה שומעים בבית התפילה שירים של יהודית רביץ ואיך התגלגל יהודה עמיחי לתוך הסידור. כשאני רוצה לשמוע את יודית, אני הולך להופעה שלה ב"זאפה", לא מול ארון הקודש.
*
בית הכנסת שאני מחפש הוא ישראלי.
הייתי רוצה שיהיה לו חלון גדול המשקיף אל הים, שיהיה מואר ובהיר, שחומריו יהיו מקומיים- אבני בזלת מהגליל, טיח יפואי גס ולבן, עץ אורן ירושלמי- שלא תהיה בו חלוקה בין גברים לנשים, בין דתיים לחילונים, בין ספרדים לאשכנזים, בין מבקרים קבועים שקנו את הכיסא בהון תועפות (איזה רעיון מוזר) לאלה שנדדו פנימה רק לרגע כדי להגיד בעיניים דומעות תפילה למען קרוב משפחה הנאבק על חייו.
בבית הכנסת הישראלי שלי לא מחפשים נוסחים חדשים (אולי חוץ מתפילת "מי שבירך" לחיילי צה"ל), כי יש בטקסטים העתיקים יופי גדול וצריך רק לחפש. הוא לא מתיימר להיות אירוע חברתי, או מועדון קהילתי, בוודאי שאין הוא ועד פעולה של פוליטיקאים המתחזים לרבנים. זהו המקום שבו אתה יכול לבוא לדבר עם אלוהיך. מדובר כידוע בשיחה פרטית, שיש עליה חסיון אל- עליון- לקוח.
בית הכנסת הישראלי הוא מקום שאתה יכול ללמוד בו תלמוד ותנ"ך ורמב"ם בלי לחשוש שמדובר במזימה סודית המיועדת לגרור אותך אל מחשכי הישיבה. רבניו אינם מקבלים משכורת מהמדינה, אלא מהקהילה, ולעולם אינם מבטיחים גיהנום או גן עדן. זה מקום המברך ילדים הבאים בשעריו. הוא מתווך בינם לבין חמשת אלפים שנה של מסורת יהודית וגורם להם להיות גאים במורשת שלהם בלי להטיף לשנאת זרים. הוא אינו מתווכח עם האבולוציה של דארווין, וגם לא מתעלם מכך שהיו פה דינוזאורים הרבה לפני הספירה הרשמית של בריאת העולם. האמונה אינה אמורה להיות וכחנית או רציונלית. אם הייתה רציונלית, ממילא לא היתה זו אמונה.
הוא אינו שיפוטי. לא מענין אותו למי אתה מצביע, עם מי אתה מקיים יחסי מין, מה אתה עושה בשישי בערב. הוא ציוני, אבל הוא יודע שהציונות פנים רבות לה. לא מחלקים בו קמעות, "מקובלים" אינם מקובלים עליו, הוא מספיק משכיל ומספיק נבון כדי לדעת שעל צדיקים לא משתטחים. הוא מקדם בברכה את הספקנות של קהלת, לא מתעלם מחטאי אברהם, נהנה מעימותיהם של חכמי התלמוד. סביב שולחנו רכונים תלמידים ויודעי דבר, אבל הוא יקבל אותך בשמחה גם אם קפצת לרגע אחרי העבודה, בטי- שירט ונעלי עבודה מלוכלכות בבוץ. במובן מסוים הוא יאהב אותך אפילו יותר.
בית הכנסת הישראלי נהנה- בגלוי ובמאור פנים- מכך שאנחנו בישראל. הוא יודע ששאול חיפש את האתונות שלו על כביש 443, שירמיהו זעק ובכה במילים שכל אחד מאיתנו משתמש בהן, שדוד המלך הגיע פעם לחוף שרתון ובטח ניסה לתפוס גלים. הוא לא מבקש ממך להתלבש כמו בפולין במאה ה-17, להקשיב לחזנים שאינך מבין מילה מדבריהם, או להתחתן בארמית, שפה מתה שאין לה שום משמעות דתית (היא הייתה בכלל השפה הרשמית של האימפריה הפרסית). בבית הכנסת הישראלי מבינים שתחייתה של העברית היא אחד הרגעים המופלאים של חיינו, ויש לנו את כל הסיבות להיות גאים בה.
הוא מבין אותי, בית הכנסת הישראלי, ואני מבין אותו. הוא גם אוהב אותי, ודלתותיו תמיד יהיו פתוחות לפניי. אני אבוא בהן בשמחה ולא ביראה, ואעמוד שם- לבד או ביחד- כדי לדבר עם ההוא שלמעלה על כל מה שמטריד אותי: הילדים, המדינה, הבריאות של בני משפחתי. אחר כך אצא ואלך הביתה קצת יותר קל, קצת יותר רגוע, קצת יותר שלם. בדיוק כמו שאתה אמור לצאת מבית הכנסת.
הוא מאוד מתאים לי, בית הכנסת הישראלי. סהדי במרומים שאיני מבין למה הוא לא קיים."
יאיר לפיד – ינואר 2008