ידעו נא ויבינו כל בני עמנו: כחסידים, כמתנגדים, כמשכילים, כאפיקורסים, כי אך לשווא יתלוננו תמיד בעלי המוסר וכיוצא בהם על פירוד הלבבות בתוכנו ועל שאין אחדות בנו; כי אחדות לא היתה בנו מעולם ולא תהיה לעומי עולמים, כמו שלא תהיה אצל כל אומה ולשון. אחדות יכולה להיות אך אצל כבשים ולא אצל בני אדם בעלי דעת… גם בנו היו תמיד דעות חלוקות: עובדי אל אחד, עובדי הבעל בימי בית ראשון, מרשעי ברית (אוהבי אורחות היוונים) ועם קודש ואחרי כן צדוקים ופרושים בימי בית שני; רבנים וקראים מתחילת הפשטות התלמוד, אוהבי פילוסופיה ושונאיה, בעלי קבלה ומנדיה, מתנגדים, חסידים, משכילים וכיוצא בהם. וכבר אמרו על בני האדם, שכמו שאין פרצופיהם שווים כן אין דעותיהם שוות. כי על כן אין שום היגיון לחפוץ שיהיו כל בני ישראל בארץ אבותינו כאנשי כת אחרת. ילך לו שם כל איש בדרכו הפנימית, יניחו שם החסידים שני זוגות תפילין, והאומנים היותר חופשיים יקראו קריאת שמע בראש האילון ובראש הנדבך ומתפללים בראש הזית (ברכות ט"ז א) בלא תפילין, החרדים ישלחו את בניהם את החדרים שיכינו שם כמו חדרי ליטא ופולין, והמשכילים יכוננו בתי ספר שונים כתבנית בית הספר אשר באירופה. רק אל יצרור איש את רעהו. החיים המדיניים אשר נהיה יתקנו את הכל!
כן הוא, אל יצרור איש את רעהו! ידעו נא החרדים כי כולנו קדושים אנחנו, כולנו – כאפיקורסים, כחרדים הננו מוסרים את נפשנו על קידוש השם זה שנה שלמה… כל זאת באתנו כולנו, כחרדים כאפיקורסים, ולא שיקרנו בבריתנו, לא נסוג אחור ליבנו, וגם לימים הבאים לא תט אשורנו מאורח אלוהי ישראל, אלוהינו בלבנו, עמנו כחותם על ימיננו, ולא נמירם בשלוות השקט… האין זאת מסירות נפש על קדוש השם? האם לא כל העדה, כחרדים כאפיקורסים, כולם קדושים?
(משה ליב ליליינבלום, מתוך הספר הרעיון הציוני לגווניו, עמ' 82-83)
