האם השבר החברתי-פוליטי העמוק שמתרחב ומפלג את החברה הישראלית עוצר בשערה של הקהילה המעורבת?
ובכן, לא רק שאיננו עוצר, אלא מרעיד את הקרקע ומהדהד ביתר עוצמה בתוך תיבת תהודה קהילתית- שיש בה גיוון ביחס למציאות ויש קרבה אישית בין הניצים- אבל אין בה שיח (או שיש – שיח חירשים) שבו אפשר להכיל ולהחזיק את המורכבות הזו.
אז מה עושים? שותקים? משתתקים? משותקים? נמנעים מלפגוש מבט? מלשאול לשלום האחר?
האם יש לנו את הפריבילגיה לשתוק זה לזה בעת הזו? אנחנו שחרטנו על דיגלנו את "השיח האחר", את ה"יחד למרות הכל".
האם לא הגיעה שעת המבחן ליצירה הנקראת "קהילה מעורבת"?
האם אנו רשאים להיכשל במבחן מבלי אפילו לנסות להצליח?
האם יש סיכוי לחברה הישראלית, אם אצלנו בקהילה לא מצליחים להחזיק את המורכבות הנדרשת להתמודדות עם אתגרי השעה? אם אנחנו לא מצליחים מחד, להחזיק בדעה לגבי המציאות ומאידך לראות את האחר, להקשיב לדבריו ובעיקר לחוויה שלו – לרגשותיו?
ולמעשה זוהי שעתם של שני מבחנים לקהילות המעורבות –
האחד – כאמור, האם נדע להשתמש בכלי השיח שפיתחנו, בתודעה שפיתחנו מתוך החיים עם האחרים מאיתנו, כדי לחוות שיח אחר בתוך הקהילה –
לא רק "סור מרע" והימנעות מהתנצחות חסרת תוחלת, בה כל אחד מנסה לנצח את השני ובסוף כולם מפסידים, אלא "עשה טוב", בו מתכנסים כדי להקשיב לאחר – לפחד שלו, לכאב שלו, לרגשות שהסיטואציה מעוררת בו ביחס לעכשיו וביחס לתקופות קודמות בהיסטוריה הזהותית שלו.
האם בקהילה שלך כבר התקיים מפגש שכזה? האם הצלחתם לנהל אותו באופן של הקשבה?
אני רוצה לעודד את כולנו, לנסות ולהצליח – ליזום ולקיים מפגשים כאלו בקהילות בהנחייה רגישה ומגוננת ולאפשר לנו לשמוע את האחרים מאיתנו ואף להקשיב להם.
לא צריך להסכים עם דעתו, לא צריך להיתמצע, או לוותר על ערכים ועקרונות – אפשר להקשיב ואפשר להחזיק את המתח (הכמעט בלתי נסבל) שבין האופן בו עמדתו מאיימת עלי לבין היכולת שלי להקשיב גם לסיפור שלו.
אבל זהו לא סוף הסיפור, אלא שעתו של המבחן השני – האם הקהילות המעורבות יכולות לתרום משהו לחברה הישראלית – לשיח החברתי, ללכידות שמתחת למחלוקת – זו שלא תאפשר לשתי הממלכות – לשתי התודעות – להינתק זו מזו ברוח ובממשות?
כשאנחנו מדברים על הקהילות המעורבות כבשורה לחברה הישראלית, האם אנחנו לא נמדדים בעצם הימים האלו? האם לא לשם כך ממש נועדו הקהילות המעורבות?
מה תהיה המשמעות של כישלון בעת הזו? מה זה יאמר על מפעל החיים המשותפים?
אני סבור ששני המבחנים הנ"ל – "הא בהא תליא" – כלומר, אינני יודע לומר איך תראה הבשורה של הקהילות המעורבות לחברה הישראלית בעת הזו ומה בדיוק יהיה האופן בו נוכל להשפיע, אבל, אני חושב שהדרך להשפעה שכזו, מתחילה בעמידה במבחן הראשון – באתגר הפנים קהילתי שציינתי קודם.
אני מאמין, שחוויה מוצלחת (גם אם קשה ואולי דווקא בשל כך), של שיח קהילתי, ייזום, מוחזק, בו אכן מתקיימת הקשבה הדדית, יכולה לעורר מחדש את האמון בעצמנו וביכולתנו להחזיק מורכבות, את האמונה במורכבות הזו ואת האמונה שאנחנו יכולים להביא את החוויה הזו למחוזות אחרים ו"להעביר את זה הלאה" בדרכים שונות ומגוונות כמספרנו בחברה – כל אחד ואחת במחוזותיהם, בדרכם וכיכולתם.
תמיד יש ברירה – אפשר גם להחריש בעת הזו, אבל אני מזמין אותנו, להתרומם אל האתגר ולממש את ההבטחה – שבמקום שבו אנשים בעלי זהויות שונות חיים יחד, נוצרת אחווה שיכולה להיות המיכל לשיח אחר – מורכב יותר, מחוייב יותר לשלומו של האחר ואל היחד עם ולמרות הכל, זה שישאר פה גם אחרי שהסערה תחלוף. בהצלחה!
אנו במיתרים מפתחים דרכים בהן תוכלו להיעזר כדי לפעול ובמקביל נשמח להיות שותפים ולסייע בכל יוזמה שתעלה מן השטח – הן בשיח פנים קהילתי והן ביציאה החוצה.
