עקרונות לבינוי קהילה מעורבת

בישראל קיימות כמה עשרות קהילות מעורבות, בהן חיות יחד משפחות ממגוון הזהויות היהודיות. על אף אורחות החיים השונים והאמונות המגוונות שבהם מחזיקים חברי הקהילה, ישנו מכנה משותף רחב המחבר ביניהם – משולש הזהות היהודי-ציוני-דמוקרטי. ניתן לחלק את הקהילות המעורבות הללו לשתי קבוצות עיקריות: קהילות שנבנו כקהילות מעורבות לכתחילה, וקהילות שהתהוו כך מתוך אילוצים שונים, והפכו מעורבות בדיעבד. חלוקה נוספת שניתן להצביע עליה היא בין קהילות יישוביות לקהילות עירוניות.

לקרוא עוד

העקרונות לבינוי קהילה מעורבות המוצגים כאן בפניכם נבנו בתהליך עומק של אגף קהילות ברשת מיתרים לאחר שנים רבות של הובלת תהליכים קהילתיים בקהילות מעורבות ולמידה, שיחה והקשבה להתפתחויות השונות שעוברות קהילות הרשת. עקרונות אלו מבטאים במהותם, או באופן בו הם באים לידי ביטוי ביישומם, את הייחודיות של הקהילה המעורבת. וככאלה הם מהווים קומה נוספת על תחום בינוי הקהילה בכללותו. העקרונות הללו מתאימים, כמובן, לקהילות שונות בהן מצוי מגוון, ולא רק לקהילות מעורבות, אך נדמה שבמקרה של הקהילה המעורבת, עקרונות אלו הכרחיים לעצם קיומה, הן כ"קהילה" והן "כמעורבת".

כמו כן, עקרונות אלו נכתבו עבור קהילות ממש (בצפיפות קשרים גבוהה), אבל הם יכולים לשמש באופנים שונים כל קהילתיות מעורבת באשר היא, גם בצפיפות קשרים דלילה יותר, או מתפתחת.

אנו במיתרים מאמינים שחיים משותפים לבעלי זהויות יהודיות שונות הם מפתח לחוסנה של החברה הישראלית ולשגשוגן של הזהויות היהודיות-ישראליות על כל גווניהן. אנו שואפים להתרחבות כמותית ואיכותית של הקהילות המעורבות, ומאמינים שטיפוח התורה המקצועית יסייע לשגשוגן של הקהילות הקיימות ולהקמתן של קהילות נוספות.

הרצאת TED קצרה המציגה את עקרונות בינוי הקהילה המעורבת. מתוך כנס מצמיחים קהילה מעורבת – כנס ההנהגות השנתי של רשת מיתרים. מרצה: הילה ויסלר פורגס, מנהלת משותפת באגף הקהילות של רשת מיתרים

00:00 – פתיחה
01:51 – חזון החיים המשותפים
03:12 – חיי רוח ותרבות
04:49 – ריבוי קולות
06:53 – ביחד ולחוד
08:39 – המחלוקת כמנוע לצמיחה
10:44 – הנהגה מעורבת
11:35 – מנגנונים ותשתיות תומכי חזון
13:03 – איזון
15:03 – אחריות חברתית

ראשון בין שווים עומד עקרון זה ומקרין על כל העקרונות האחרים.

קהילות מעורבות יכולות לכתוב לעצמן מגוון חזונות, עם זאת יש לו לחזון החיים המשותפים שלושה מרכיבים רעיוניים-ערכיים הכרחיים:

1. הזהות היהודית-ציונית-דמוקרטית מהווה בסיס ערכי וזהותי לחזון הקהילתי.
2. ריבוי קולות – הקהילה מקדשת את האפשרות להשמיע את הקולות השונים הקיימים בה ואת יכולתם להשתתף בעיצוב החיים הקהילתיים.
3. קהילתיות – רעיון החיים המשותפים תלוי ב"חיים המעורבים זה בזה", לעומת "חיים זה לצד זה" המתקיימים במחוזות אחרים.

כדי שמרחב חיים מעורב יוכל להתפתח כקהילה מעורבת, בין אם הוא נוצר כך מלכתחילה ובין אם הוא נוצר כך בדיעבד, תנאי בסיס הוא לאמץ חזון של חיים משותפים ולהתחיל להיבנות לקראתו. זהו אתוס חיובי שעל הקהל לגווניו לאמץ לעצמו כדי להפוך ל"קהילה מעורבת". יצירתו והנכחתו של חזון משותף שכזה בפעילות הקהילתית לגווניה, מאפשר לנו לחגוג את החיים המשותפים, בצד המורכבות המובנית שבקהילה שכזו.

בנוסף לכך, חשיבותו של החזון היא בהיותו מקור הכוח של הקהילה להתגבר על אתגרים וקשיים העומדים לפתחה. לא אחת המחלוקות והפערים בקהילה גורמים לתחושה שאין בכוחנו להצליח להיבנות מהם, והשיבה אל החזון המכונן – מאפשרת לנו להטעין את עצמנו מחדש בשאיפה הגדולה שלנו לבנות חיים משותפים, כמו גם להוות בעבורנו מפת דרכים להתמודד עם אותם אתגרים חדשים שבאו לפתחנו.

החזון הקהילתי הוא בו-זמנית:היסוד הקבוע אליו מתכוונת הקהילה, העוגן והמצפן שלה ובמקביל הוא מתהווה תמיד עם התפתחותה של הקהילה, והדיון אודותיו בקהילה הינו חלק מההנכחה שלו.

את חיי הרוח והתרבות אפשר לחלק לארבעה סוגים:

א. חיי הרוח והתרבות הנוגעים במכנה המשותף הרחב. אירועים מסוג זה מאפשרים לייצר למגוון הזהויות התכנסות משותפת סביב אתוס משותף רחב.
ב. תרבות המחלוקת – בתי מדרש, ערבי שיח, ערבי לימוד ועיון שמזמנים ריבוי קולות – אלו מנכיחים את הדיאלוג והבחירה לחיות בקהילה שיש בה ריבוי קולות. פעילויות אלו מאפשרות לשמור על הרוח החיה של הקהילה מעורבת מזה, ולסייע בפתרון משברים בעת הצורך מזה.
ג. יצירה תרבותית חדשה – יצירה זו שואפת לבנות מן המפגש, שבין העגלות המלאות של הזהויות השונות, יצירה תרבותית חדשה המהווה מענה לזהויות השונות הלומדות לחיות ביחד. יצירה זו אינה ממוצע ופשרה בין העולמות, אלא בנייה של קומה גבוה וחדשה שמאפשרת לריבוי להתקיים גם במימד זה. יצירה זו דורשת מאתנו לצאת מאזור הנוחות של הזהויות שלנו, ולבנות יחד את המרחב המחודש – בו אף אחת מן הזהויות לא תחוש שזהו "הבית שלה", אך בסופו של דבר הוא יעשה לבית המשותף לכולם.
ד. התפתחות אישית רוחנית של חברות וחברי הקהילה, בה כל אחת ואחד יכולים להתפתח ולפתח את יצירתם מתוך המרחב הפורה שבקהילה המעורבת.

בפועל, נראה כי הקרבה היתרה שבחיים המעורבים, עשויה לגרום לשיתוק ביצירה הרוחנית והתרבותית המשותפת והנפרדת ולפיכך, ברוב המקרים נדרשת כאן פעולה יזומה ומודעת המבוססת הן על חוויה בפועל והן על לימוד ופירוק נקודות הפחד.

ההשתתפותיות היא מפתח למימוש הפוטנציאל של חיי התרבות והרוח בקהילה המעורבת ולפיכך, על ההובלה בתחומים אלו להיות מעודדת השתתפות והשמעת קול אותנטי של כמה שיותר מחברי הקהילה. באופן מיטבי תיווצר עבור היחיד התחושה כי הקהילה היא "מגרש המשחקים" עבור הביטוי האישי שלו בכלל ובשיח עם ביטויים של אחרים בפרט.

חיי רוח פוריים, הם תנאי לשגשוגה של הקהילה המעורבת ומיצוי ייעודה עבור היחידים ורק מתוכם עשויה לצמוח הבשורה של הקהילות המעורבות עבור החברה הישראלית.

ריבוי הקולות בקהילה מעורבת איננו אמצעי, אלא מטרה וערך בפני עצמו. ערך זה קובע שכל אדם וכל זהות בקהילה הינם שווים בערכם ושונים בתוכנם ושהייעוד של הקהילה מתממש כאשר הקולות השונים הקיימים בה נשמעים ובאים לידי ביטוי – הן כל קול בפני עצמו והן בשיח המתנהל בין הקולות השונים.

ריבוי הקולות נשמר ומתקיים בקהילה בשני אופנים:

"ריבוי קולות פורמאלי" יתממש על ידי ייצוג יזום של הקולות השונים במוקדי קבלת ההחלטות והביצוע הקהילתיים.

ה"ייצוגיות" בקהילה מעורבת, כאידיאל, לא נועדה לשמור על האינטרסים של הזהויות השונות, אלא להשמיע את קולן הייחודי ביחס לשאלות שעל הפרק. ההנחה היא שהמטרה המשותפת של צוותים מובילים הינה למצוא את הפתרונות המיטיבים עם הקהילה כולה ולצורך כך עליהם להיות ערים לקולות היחודיים של הזהויות השונות כפי שרק בעל/ת הזהות יכול/ה לזהות ולבטא. מכאן נובע כי תפקידו של המשתתף בצוות כלשהו, הוא ללמד את חבריו את נקודת המבט הייחודית של זהותו על העניינים שעל הפרק.

למרות אידיאל זה, יש מקרים, בהם רמת האמון בקהילה לא מספיקה בכדי לאפשר לנציגים לדאוג למקומה של הזהות האחרת, וכל זהות חרדה לאינטרסים שלה. במקרים שכאלו תשמש הנציגות כדי לחזק את אמון הציבור בתוצרים של הצוות המוביל מתוך בטחון שצרכי זהותם מיוצגים בהם וכדי לסייע לכל נציגות לתווך לציבור "שלה" את הפשרות שהתקבלו.

"ריבוי הקולות אותנטי" – נובע מתוך ההשתתפות האותנטית של מגוון חברי הקהילה בעשייה הקהילתית. כאמור בעקרון המנהיגות, קהילה עושים ביחד והיא ממלאת את ייעודה כאשר מרב חבריה באים בה לידי ביטוי אותנטי במגוון אופנים. בקהילה מעורבת יש חשיבות יתרה לכך שכל זהות תתבטא באופן אותנטי במרחבי העשייה השונים ובכך תביא את הצבע והגוון הייחודי שלה אל המרחב הציבורי.

הקהילה היא אורגניזם הנמצא בתנועה ומשתנה תדיר. והשיח השוטף בין הזהויות מתקיים באופנים שונים ומשתנים, בעיקר מתוך העשייה הקהילתית עצמה כשעושים "את" לא כשמדברים "על". בינוי הקהילה המתבסס על טיפוח יוזמות פנימיות ומיקור פנים, ביטוי אישי של כוחות ותשוקות בכל רבדי החיים והשיח בין המשתתפים השונים, מאפשר לקולות השונים לשוחח ולבוא לידי ביטוי באופן אינהרנטי לחיי הקהילה עצמם. שיח מיטבי זה מאפשר בסופו של דבר גם את צמיחתה של חוויה חדשה במפגש עם האחר. אחרות שמלכתחילה הייתה נראית זרה או מאיימת, אך בסופו של דבר, מתוך המפגש, ההקשבה והשיח לימדה אותנו את "השמחה באחרות" ובשונות שלנו אלו מאלו.

הבחירה לחיות בקהילה מעורבת וליהנות ממלאותה, מכילה בהכרח ויתור על חלק מחוויית החיים המלאה של הזהות הפרטיקולרית, כפי שיכלה אולי לבוא לידי ביטוי רב יותר בקהילה הומוגנית.

ה"יחד" הוא עקרון בסיס של קהילה ולכן ברור שבכל הגדרה קהילתית שהיא, יהיו תחומי חיים בהם ינסו הזהויות השונות להתכנס יחד למרות השונות. עם זאת, לכל זהות יש גם צרכים יחודיים שהם לתחושתה חלק ממהותה והיא איננה מעוניינת להתפשר בהם או לוותר עליהם ולפיכך גם לא לחלוק צרכים אלו עם הזהות האחרת, אם הם נפגעים בשל כך.

על כן, כל קהילה תיצור לעצמה תמהיל הנכון לה באותו השלב בו היא נמצאת, המאזן בין ה"יחד וה"לחוד". תמהיל זה ינוע במרחב שבין שני הקצוות: "הכל ביחד" מזה, או ה"חיים זה לצד זה". שני קצוות שאף אחד מהם לא יכול להפוך להיות חזות הכל מבחינת הקהילה. הראשון משום שהוא עשוי בסופו של דבר לפגוע בביטוי האותנטי של הזהויות השונות שבקהילה. והאחרון, משום שהוא למעשה שומט את רעיון הקהילה המעורבת תחת רגליה.

אין "נוסחה מנצחת" אחת לעניין המינונים והאיזונים ב"יחד" וב"לחוד" של הפרקטיקות הזהותיות. הדבר המהותי בתחום זה, הוא תיאום הציפיות המתמשך, המאפשר הסכמות מחד ותנועה מאידך.

חשוב לציין כי גם ל"יחד" וגם ל"לחוד" יש ערך רב לקיומה ושגשוגה של הקהילה המעורבת, גם אם קשה לקבל עליהם הסכמות. קושי זה הוא עניין מובנה בקהילה מעורבת, שכן המרחב המשותף שאנו בונים הוא תמיד מורכב ונושא קולות שונים, אשר חלקם גורמים לנו לחוש ב"בית הזהותי" שלנו, בעוד אחרים מאתגרים תחושה זו. כל עוד כולם שותפים לתחושת החלקיות הזו – זה מעיד על איזון.

החיים בקהילה מעורבת מזמנים מחלוקות ומתחים באופן תדיר. הבחירה לחיות בקהילה מעורבת היא הבחירה לטפח באופן מתמיד את ההתייחסות החיובית למתח ושכלול היכולת להיבנות ממנו.

בניגוד למרחב השיח הציבורי, המתנהל ברובו מאחורי המקלדות, הקהילה מבוססת על היכרות פנים אל פנים ועל מחוייבות הדדית זה לזה. ה"מכל" הקהילתי של ההיכרות, החיבה והמחוייבות ההדדית הבין אישית, מאפשר להתייחס לקונפליקטים באופן של הזדמנות ללמידה פנימית והדדית וכהזדמנות לפיתוח מענים מורכבים יותר, אשר במקרים רבים עדיין אינם קיימים במציאות הציבורית הכללית.

השאיפה להכרעה מומרת בקהילה המעורבת בהכרה שאף אחד לא יקבל את מלוא תאוותו.

החיים יחד עשויים לייצר מתח, ואנרגית עימות שאין להתעלם ממנה, אך השאיפה היא להישיר מבט אל הקונפליקט, וליצור מנגנוני שיח המאפשרים חיים משותפים בתוך אי ההסכמות, המאפשרים שיח זהויות המזמן לחשיבה מורכבת, מאתגרת, כזו המאפשרת "מסע זהותי" לכל אחד ואחת.

הקהילה המעורבת צריכה להתמחות בניהול קונפליקטים ובהטמרתם לצמיחה אישית וקהילתית. יש מגוון התייחסויות קהילתיות אפשריות לאתגר זה: בתי מדרש סדירים ללימוד סוגיות קהילתיות, הקמת צוותי אד-הוק מגווני זהויות לטיפול באתגרי שעה, פיתוח יכולות פנים קהילתיות להנחיה וניהול של שיח קהילתי, אימוץ מתודות ותפיסות מתחום "המנהיגות ההשתתפותית", מבנה ארגוני מכוון הסכמות, עבודה קהילתית על תרבות השיח ברשתות החברתיות הקהילתיות ועוד.

מעבר לכך, החיים בקהילה מעורבת מצריכים טיפוח של היחד הנעים ועבודת הבנייה המשותפת, כדי שיעמדו לקשרים במבחן סוגיות הקונפליקט. חיי הקהילה המעורבת מצריכים את היכולת לנרמל שיאים של מתח, לעמוד מול ביטויים רגשיים קשים, להאמין שהכל פתיר, לתת אמון באחר ואמון ביחד ולהעז להיכנס יחד אל אזורי המתח והקונפליקט. לא להתייאש מן האחר, ולהמשיך לנוע לעבר ניסיונות פתרון אחרים.

באחריותה של ההנהגה המעורבת לפעול בכדי לשמר, להנכיח ולממש את החזון הקהילתי באופנים שונים:

א. המנהיגות הקהילתית היא זו שאחראית לדאוג למימושם של עקרונות הקהילה המעורבת וביטויים בפועל. כתנאי ראשון – ההנהגה מממשת בעצמה את העקרונות שהיא אחראית להטמיע ומשמשת בכך מודל לקהילה כולה.

ב. חיותו וחיוניותו של החזון הקהילתי הוא מתפקידיה של ההנהגה. בשל הצורך המתמיד בנוכחותו התודעתית של החזון (כפי שפורט בעקרון החזון), תפקידה של ההנהגה הוא להנכיח אותו באופן רציף.

ג. המגוון הקהילתי יבוא לידי ביטוי בהנהגה עצמה כדי לאפשר לקולות השונים להישמע במוקדי קבלת ההחלטות והובלת התהליכים.

ד. שי זרחי טען שקהילה בנויה ממתח בריא בין שלושה קודקודים: רוח, הסדרים ויחסים. "רוח" פירושה: החזון של הקהילה וחיי הרוח והתרבות שבה. "הסדרים" פירושם: מבנה ארגוני, החלטות, כללים, תקציב וכו'. "יחסים" פירושם: הזיקות האישיות, הפעילויות והאוירה החברתית. בכדי לשמר וליישם את חזון הקהילה המעורבת יש לתת את הדעת על היחס המאוזן שבין שלושת הרכיבים האלו. כך לדוגמה, יש לדאוג שההובלה הרוחנית (רוח) וההובלה החברתית (יחסים) יהיו חלק אורגני מההנהגה ויקבלו מקום בסדר היום שלה. כך ששאלות קהילתיות יבחנו ויקבלו מענים גם מתוך היבטים אלו.

ה. המנהיגות הקהילתית תהיה עסוקה בעיקר ביצירת האפשרויות של הפרטים לבוא לידי ביטוי משמעותי ואותנטי בחיי הקהילה – היא תהיה פחות אמונה על ה"תוכן" ויותר על ה"כלי" – לצורך חילוץ התוכן מתוך הקהילה עצמה. בתפיסה מנהיגותית שכזו, הזמנת הציבור לשותפות תהיה משלב מוקדם ככל האפשר, בטרם התעצבה והתקשחה צורת היוזמה – הזמנות פתוחות לשאלות פתוחות.

ו. ההנהגה מופקדת על הזיהוי, הנכונות והיכולת להתמודד עם מתחים פנימיים בקהילה או עם מתחים חיצוניים החודרים לתוכה בתחום החיים המעורבים.

התקציב – התקציב מייצג בצורה כמותית את ערכי הקהילה. יש להתבונן בו ולשאול האם הוא באמת תומך את החזון הקהילתי המעורב וכמובן – על חשבון מה? לדוגמה: האם טיפוח התרבות והרוח המשותפת הן יעד קהילתי אמיתי או סיסמא (עמודת תקציב) ריקה? האם יתוגמל תפקיד קהילתי שמהותו הנכחת החזון המעורב? האם הקהילה תשקיע בחברות בארגונים המקדמים חזון זה והאם תשלם בעד שירותים והכשרות רלוונטיות? ועוד ועוד ביטויים תקציביים.

התקציב גם מייצר דילמות עקרוניות :מכיוון שהוא ניזון מכספי כולם ומייצג אותם – הוא עשוי להוות מוקד למתח בין זהויות שונות גם על הציר היהודי. האם יוקצה תקציב לפעילויות הפוגעות בערכיהם / רגשותיהם של מי מהזהויות? האם יוקצה תקציב לצרכים של זהות מסויימת בלבד? האם על הקהילה לאזן עיוותים של חלוקת המשאבים בין הזהויות במדינה, ככל שאלו באים לידי ביטוי במרחב הקהילתי?

תשתיות פיסיות – כיצד באה לידי ביטוי המהות המעורבת של הקהילה במרחב הפיסי? בקהילה מעורבת יש צורך בבחינה "מעורבת" של המרחב הפיסי של הקהילה: מבני ציבור, שטחים ציבוריים. כיצד מנהלים שיח זהות, לגבי הצרכים הפיסיים של הזהויות השונות, ללא הנחות מוצא?

לכל זהות בקהילה יש ביטוי פיסי. גם לזהויות היהודיות השונות, בקהילותיהן ההומוגניות יש ביטויים פיסיים שהתהוו אל מול צרכי הקהילה במשך השנים.

קהילה מעורבת היא יצירה חדשה יחסית ולכן רצוי שתחום זה יעורר שאלות יסודיות, כגון: מהו מבנה התרבות המרכזי של הקהילה? בית כנסת? בית מדרש? מועדון? האם בכלל יש מבנה שכזה? או שלזהויות השונות יש מקומות התכנסות נפרדים? וכן הלאה וכן הלאה, שאלות רעננות ויסודיות.

כמו בתקציב, גם הדיון בשאלות התשתית הפיסית, בשל גשמיותן הנוגעת ל"חלוקת משאבים קהילתיים מוגבלים", עשויות לעורר אמוציות זהותיות, אשר חלקן אחוז בשיח הזכויות הבין-זהותי המתנהל מחוץ לקהילה ביחס למשאבי המדינה. יש להקפיד לנהל גם את השיח הזה מתוך שיח זהות- היכרות עם הצרכים השונים הנובעים מן הזהויות השונות, תוך מחוייבות למציאת פשרות מוסכמות.

מנגנוני ההשתתפות והשיח – המבנה הארגוני של הקהילה – גם היבט זה של מנגנונים קהילתיים, יושפע מהיות הקהילה מעורבת:

א. השתתפותיות – אחד הכלים העיקריים לביטוי הקולות השונים בקהילה הוא ההשתתפות של בעלי ובעלות הזהויות השונות בעשייה הקהילתית לסוגיה – כך שמראש – הגברת ההשתתפות של חברי הקהילה היא יעד הכרחי.

ב. גיוון – בהתאם לצורך לשמוע ולבטא את הקולות השונים במרחבים בהם מתקבלות החלטות ולהגביר את אמון הציבור במנגנונים אלו, יש צורך להביא לידי ביטוי במרחבים אלו את הגיוון הקהילתי ע"י נציגות של מגוון זה. האם קיים ביטוי לצורך זה באופן הקמתן ובחירתן של הועדות והצוותים השונים?

ג. החיים המעורבים כתחום בפני עצמו – כיצד מטופל נושא זה במנגנוני הקהילה? האם קיימת ועדה ייעודית לעניין זה? האם קיים לתחום רפרנט/ית בועדות השונות? בועד? של מי התפקיד לתת את הדעת ולקבל החלטות בתחום מרכזי זה? כיצד דואגים שהיבט החיים המעורבים יילקח בחשבון באופן אינהרנטי בכל תחומי החיים?

ד. מהם מנגנוני השיח הקהילתי הפורמאליים ושאינם פורמאליים (שיח שוטף, סוגיות עומק ועוד), שהקהילה מפתחת לעצמה? כיצד מתמודדים עם הכשלים המובנים של השיח האלקטרוני וכו'?

החיים המעורבים מושתתים על כך שהקהילה מכילה זהויות מגוונות בפועל.

בתיאוריה יש מגוון של הגדרות זהות וגם הן, לא מצליחות להכיל את המציאות עצמה.

ביעדים הקהילתיים של הקהילות השונות יש מגוון של הגדרות "איזון" בין זהויות.

להגשמת האיזון בקהילה, או לשמירת המתח לקראתו יש שני מימדים עיקריים –

1. ניהול הצמיחה הדמוגרפית בהתאם ליעד – ע"י התערבות בשיווק, במיון ובקליטה לקהילה באופנים העומדים לרשותה.

2. "שמירת המקום" בקהילה למגוון הרצוי על אף הדמוגרפיה הקיימת בפועל – כדי שיוכלו להגיע ולהיקלט בעלי ובעלות הזהויות החסרות לאיזון הדמוגרפי אליו שואפים, יש לשמור לזהויות הללו מקום בהיעדרן בכל הביטויים הקהילתיים- בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, בהנהלה- בוועדות השונות ובצוותי המשימה, במנגנונים, בתקנונים ובהסכמות, בתרבות וברוח וכו'.

כל הביטויים הקהילתיים הנ"ל, יתנהלו מלכתחילה כמי שיש בהם את מגוון הקולות (גם אם בפועל אין בהם את האיזון המבוקש). כלומר – גם במקום שבו אין את מגוון הזהויות יש לשמור על קולה וצרכיה של אותה קבוצה חסרת ייצוג.

אמנם, העדר זהויות במרחב הדיון, מחליש את היכולת לדייק את צרכיהן ולהנכיחן, אולם זהו אתגר שעל הקהילה להתמודד עימו אם ברצונה לשמור מקום אמיתי עבור הזהות שהיא מבקשת לקלוט.

עם כל האמור לעיל, יש לשים לב, שהשאיפה לקלוט בעלי ובעלות זהויות החסרות לאיזון בקהילה, לא תבוא על חשבון מחוייבות הנקלטים לחזון הקהילתי, או לכל הפחות תכיל תהליך קליטה המתייחס לכינון וחיזוק מחוייבות זו.

לקיומה ולשגשוגה של קהילה מעורבת יש משמעות חברתית. במציאות הישראלית רווחת התפיסה שחיים משותפים לזהויות יהודיות שונות מצריכים מאמץ גדול ביותר, ויתורים גדולים ומעל הכל – יש בהם סכנה לזהות האישית של חברי הקהילה בכלל וילדיהם בפרט.

כלומר, ההפרדה במרחבי החיים הקהילתיים והחינוכיים היא ברירת המחדל והנורמה הישראלית.

הקהילות המעורבות קוראות תיגר על הנחה זו ומתוך כך הן קוראות תיגר על עצם המגזריות הזהותית כגורם המפריד בין יהודים-ציונים-דמוקרטיים בארץ.

יוצא שבין אם מרצונן ובין אם לא, לקהילות המעורבות יש מעצם קיומן השפעה על החברה הישראלית ומתוך כך להצלחתן או כשלונן יש השלכות שמעבר לעצמן.

כל קהילה בוחרת לעצמה כיצד להתייחס למשמעויות החברתיות של עצם קיומה והצלחתה. ישנן למשל קהילות שקמו במפורש לאחר משברים חברתיים בשסע שבין דתיים לחילוניים (אוסלו, רבין, התנתקות) כמענה לשסע זה ובחזונן תהיה האחריות החברתית מבוססת היטב. יש קהילות שנוצרו כמעורבות רק בדיעבד והן צריכות לבחור באתוס הזה. כך או כך, בחלוף השנים, יש פחות ופחות משמעות לנסיבות היווצרות הקהילה ולמטרות המקוריות ויותר משמעות לתפיסה העצמית של חברי הקהילה כיום.

גם אם בתודעה הקהילתית יש משמעות חברתית לקיומה, הרי שיש קהילות שיסתפקו בעצם קיומן ובמשאבים הרבים שהן משקיעות בשגשוגן למרות המגוון המאתגר, כמענה לאחריות החברתית שלהן. קהילות אחרות, יבקשו להבליט את הצלחתן ולתרום בתחומים מתחומים שונים לבסביבתן, מתוך ההנחה שאחריות חברתית ופעולה חברתית הן ערך בפני עצמו ללא קשר לאופי הקהילה. וכן מתוך ההנחה שעצם מימושה של אחריות חברתית כלשהי מאיר באור חיובי את הקהילה המעורבת, ומעיד על הצלחת הרעיון של החיים המשותפים.

תפיסה שלישית של השפעה, תתמקד ביכולת של הקהילה להשפיע דווקא במישור של השסע החברתי שבין הזהויות היהודיות-ציוניות-דמוקרטיות. כלומר, שהקהילה תגייס את רעיון החיים המשותפים שעומד בסיסה כדי להשפיע גם מחוץ לה.

הנחת המוצא העקרונית שלנו תהיה שקהילה זקוקה לתפיסת אחריות חברתית לצורך קיומה שלה. לאורך זמן, אין הקהילה יכולה להיות מטרה לעצמה ואם כזו תהיה, סופה לאבד את קהילתיותה.

כל קהילה צריכה "לשם מה". בקהילות המעורבות, אותו "לשם מה" מנוסח מלכתחילה ולפיכך, הקהילה צריכה לבחון את האופנים בהם קיומה ממש אותו.