תוכן עניינים
בפתח האסופה
במהלך הדורות עוצבו שלושת השבועות, ימי בין המיצרים, בין י"ז בתמוז לתשעה באב כימים המבקשים מהאדם להתכנס פנימה ולהתייחד עם החורבן והאבל. צום י"ז בתמוז על פריצת החומות, וצום תשעה באב על חורבן ירושלים מסמלים את ימי בין המיצרים. שלושה שבועות של אבל. בשלושת השבועות האלו נהוגים לקרוא בהפטרה שלאחר הקריאה בתורה בבית הכנסת דברי הפורענות שניבאו נביאי ישראל שבוא יבואו על עם ישראל.
מנגד, נוצר במסורת גם המנהג לקרוא את שבע הפטרות הנחמה, שבהם קוראים את דברי החזון של הנביאים המדברים על ימים אחרים שעוד נכונו לנו, ימי שלום, השקט ובטח. בדומה לתנועה הזו, מהחורבן אל התקומה, מהקינה אל הנחמה, אנו מבקשים ליצור מרחב שיאפשר את היצירה הכפולה הזו, בה אנו נבנה את הזיכרון שלנו ונבנה ממנו.
לפני כאלף שנים הפך יום תשעה באב ליום אבל לאומי. לא עוד בכי ומספד רק על חורבן בית המקדש אי אז. פייטנים ורבנים החלו לכתוב קינות על המאורעות הקשים שפקדו אותם בקהילותיהם. הקינה נתנה מילים לאירוע בלתי נתפס, איפשרה לבני ובנות עמנו להתאבל ולזכור, ולעיתים בסופה, אף להתחבר לנחמה ולתקווה. כך נוצרו בצד הקינות על חורבן המקדש גם קינות על מסעות הצלב וגירוש ספרד, שריפת התלמוד וגלות מוזע בתימן, פרעות במרוקו ופרעות ת"ח "ת"ט וכמובן גם השואה.
האסופה שלכם מבקשת להזמין אותנו להוסיף את דמעותינו לנאד הדמעות של עמנו מדורי דורות, ובצד המילים המתארות את השבר להעלות על הכתב את המילים המבקשות נחמה וזורעות את זרעי התקווה.
אֵיכָה עַמִּי | מור נוי לוי, קהילת נטור
אֵיכָה עַמִּי / נִשְׁבַּר בְּקִרְבִּי
שִׂנְאַת אַחַי / קָרְעָה לְבָבִי
כָּל צַד / בְּצִדְקַת דַּרְכּוֹ מְבֻדָּד
בְּיַחַד נְנַצֵּחַ / נִרְמָס וְנִשְׁדָּד
אֵיכָה מִשְׁפַּחְתִּי / עָזְבָה אֶת בֵּיתִי,
וְכִרְסִיסֵי חַיַּי / לְכָל עֵבֶר הִתְנַפַּצְתִּי.
כּוּר מַחְצַבְתִּי / יָבַשׁ וּנְשָׁם,
הָלוֹךְ וּנְבֹל / הָלוֹךְ וְנֶעֱלַם.
אֵיכָה נַפְשִׁי / פָּרְחָה מֵעוֹרִי
אֵימָה טְהוֹרָה / שִׁתְּקָה אֶת כֻּלִּי
חוֹמוֹת תְּפִיסָתִי / קָרְסוּ עִם בֵּיתִי
רַק שֶׁתִּשְׂרְדִי / בִּתִּי, בִּתִּי.
על בסיס לחן לקינה "גרושים מבית תענוגיהם", המופיעה במחזור הקינות לט' באב של יהודי מרוקו, והקינה של יגל הרוש 'קינת בארי' שנכתבה השנה.
עֲצֶרֶת | פאר אפרתי, קהילת תקוע
עֲצֶרֶת,
בֵּין הַמְּצָרִים וּבֵין הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים.
עֲדַיִן בְּאוֹתוֹ יוֹם
עוֹמְדִים, בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם | אליסף תל-אור, קהילת קשת מזכרת בתיה
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר נוֹזְלַי,
וְאֶבְכֶּה כָּל יְמוֹתַי וְלֵילַי,
עַל חֲלָלַי טַפַּי וְעוֹלָלַי
וִישִׁישֵׁי קְהָלַי,
וְאַתֶּם עֲנוּ אֲבוֹי וְאוֹי וְאַלְלַי,
וּבְכֵן בָּכֹה בֶכֶה רַב וְהֶרֶב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינִי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים,
שָׂמוּ עֵדֶן לְמִדְבָּר, גֵּיא צַלְמָוֶת שָׂדוֹת פּוֹרְחִים,
בְּרִגְבֵי אַדְמָתֵנוּ מֻטָּלִים וּמֻשְׁלָכִים
עֲלָמוֹת, בַּחוּרִים, בֵּין הַנִּירִים טְבוּחִים
כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה דְּמֵיהֶם נִשְׁפָּכִים.
וַאֲבַכֶּה, עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים,
אֵיכָה נְשֵׁי וְאַנְשֵׁי הַחֲטוּפִים, וְיַלְדֵי עַמִּי הָרַכִּים?
מִדָּם וְאֵשׁ, תִּמְּרוֹת עָשָׁן שָׂמוּ פְּנֵיהֶם בּוֹרְחִים
וְנָפְלוּ בַּשִּׁבְיָה בִּידֵי שְׁפָלִים וּמְרַצְּחִים, בָּאֶרֶב,
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
וְעַפְעַפַּי יִזְּלוּ מַיִם, דֶּמַע לְהַגִירָה,
וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי נְתִיב הַעֲשָׁרָה
בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה,
מַרְגּוֹעַ לִרְגּוֹעַ נֶחְלְפוּ לְהַבְעִירָה,
נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה,
נַחַל עוֹז הָיָה לִנְהַר דָּם, אֵשׁ מוֹרָא,
גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ נֶאֶבְקוּ שָׁם בְּעֹז וּבִגְבוּרָה,
נֶאֶסְפוּ יַחַד נַפְשָׁם, הִשְׁלִימוּ בְּמוֹרָא,
מַיִם רַבִּים לֹא כִּבּוּ שְׂרֵפַת הָאֵשׁ הַזָּרָה.
וּבְמַר יְגוֹנִי וְעִצְּבוֹנִי אַכְבִּירָה
קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם זוֹכְרָהּ
קְהַל כְּפַר עַזָּה בָּחוּר וּבַחוּרָה,
עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה, נִיר עוֹז, יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ נֶהֱדָרָה
הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה,
אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יְלֵל לְחַשְּׁרָה,
כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לַעֲטָרָה,
אִישׁ לְרֵעֵהוּ יַעַזְרוּ בְּיוֹם תַּבְעֵרָה
לְהַצִּיל אוּד מֵאֵשׁ, לָחוּשׁ בִּמְהֵרָה
עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּנֶפֶשׁ אַחַת נִקְשְׁרָה.
וְעַל אַדִּירֵי קְהַל בְּאֵרִי הַהֲדוּרָה
אֲמָרֵר בְּמַר בְּכִי וְזַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׁעָרָהּ
אוֹי אֲבוֹי וְאַלְלַי, בְּכִי נַפְשִׁי דִּבְרֵי מָרָה
עַל יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם, בְּכָל אַתְרָא וְאַתְרָא
שֶׁנִּקְהֲלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי בְּלִיַּעַל עֲטוּפִים שְׁחֹרָה
טָבְחוּ, הָרְגוּ לְלֹא צֶלֶם אָדָם וּנְהוֹרָא,
כִּסּוּ שֶׁמֶשׁ וְהֵבִיאוּ אֲפֵלָה, חֹשֶׁךְ צַלְמָוֶת רַע.
מְסִבַּת רֵעִים נֶהֶפְכָה לְיָגוֹן וְצָרָה,
מְחוֹלָם הָפַךְ לְמִסְפֵּד, שִׂמְחָה לְאַזְכָּרָה,
כְּצֹאן לְטַבָּחָהּ נִטְבְּחוּ, כָּאֵשׁ בְּקוֹצִים בָּעֲרָה,
אַיֵּה סִיַּעְתָּא מִן שְׁמַיָּא? קָרְאוּ בְּקוֹל נוֹרָא
וְרַק קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה עָנָה וְחָשׁ לְעֶזְרָה.
אַיֵּה צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל, קוֹל דְּמֵיהֶם זוֹעֵק מָרָה,
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים פָּז יְקָרָה,
אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶב מַעֲשֵׂי יְדֵי יְצִירָה?
וְאֶסְפְּדָה וַאֲיַלֵּלָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה,
וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֵב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֵב.
וְעַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה וְלִבִּי נֹהֵם נְהִימוֹת,
עַל גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ, לִבָּם לֹא יֶהְגֶּה אִמּוֹת
כִּתּוֹת כִּתּוֹת לְהָסִיר חָמָס וּמְזִמּוֹת.
שׁוֹטְרֵי עַמִּי, לוֹחֲמִים גַּם לוֹחֲמוֹת
חֵרְפוּ נַפְשָׁם לְהַצִּיל רִבְבוֹת נְשָׁמוֹת,
יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה, עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת,
נֹכַח אוֹיֵב אַכְזָר, רָצוּף שִׂנְאָה, חֲגוּרֵי-מוֹת
נוֹשֵׂא לַשָּׁוְא שֵׁם אֱלֹהָיו, לוֹ ללַנֶּצַח אֵין לְהִדָּמוֹת
שֹׁפֵךְ דָּם הָאָדָם – דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב,
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֵב.
וְעֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם כִּי נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְשׁוֹרֵר,
וְעֻגָבִי לְקֹל בּוֹכִים, שִׁירִי הִתְפּוֹרֵר
מִי יָנוּד לִי וּמִי מַחֲזִיק לְהִתְעוֹרֵר,
חֵמָה בִי יָצְאָה וְסַעַר מִתְגּוֹרֵר,
אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי, הַצַּר הַצּוֹרֵר,
שִׁבַּר עַצְמוֹתַי זוֹרֵר וּמְפֹרֵר.
אַךְ לֹא לָעַד אֶבְכֶּה וַאֲמָרֵר,
אָקוּם וְאֶלָּחֵם, מֵעֹל אֲשַׁחְרֵר,
אָבִיא נְקָמָה עֲלֵי חָמָס וְסוֹרֵר,
אֶתֵּן לָאָרֶץ תִּקְוָה, יָבוֹא בֵּן וִישׁוֹרֵר
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם יִזְרַח כּוֹכָבָם עַד עָרֶב.
הקינה שלפניכם נכתבה על בסיס הקינה 'מי יתן ראשי מים', שנתחברה בידי רבי קלונימוס בן יהודה, שתאר את שראו עיניו במסעות הצלב הראשון בשנת 1096. קינה זו נכנסה לסדר הקינות של עדות אשכנז, ולמעשה הייתה מאותן קינות ראשונות שהרחיבו את משמעותו של תשעה באב מיום חורבן ירושלים והמקדש – ליום האבל הלאומי של עם ישראל, המבכה בכל דור ודור על אשר ארע לו (להרחבה ראו ספרי: "בכייה לדורות").
שלושה הבדלים בין אז להיום: ראשית, הקינה העתיקה נחתמה בבכי ובתחושת אין-האונים של היהודים בגלות. לעומת זאת הקינה החדשה נחתמת בדברי נחמה העוסקים בתקומת העם, המשקפת את תקומת ישראל בארצו. שנית, הקינה העתיקה תארה את מיעוט הכוח שהיה בידי היהודים במגנצא להשיב מלחמה שערה. לעומת זאת הקינה החדשה מספרת את גבורתם של כל אלו שמסרו את נפשם בכדי להציל נפשות. ובתוך כך גם מתייחסת אל הציפייה והאכזבה של הנפגעים הרבים מכך שצה”ל לא היה שם בכדי להושיע. ואחרון, הקינה העתיקה מתארת את אשר ארע לקהילה היהודית, והיא בלבד. לעומת זאת בקינה החדשה נכללים יחד יהודים ושאינם יהודים, ובכך משקפת את כפל המשמעות שהיא נושאת הן כסיפור יהודי והן כסיפור ישראלי, הכולל גם את הפגיעה באזרחי ישראל שאינם יהודים.
עוֹד לֹא זָכִינוּ בְּאוֹר הַלְּבָנָה | עליה לוריא, קהילת נטור ומורה בבית הספר המשלב שורשים
עוֹד לֹא זָכִינוּ בְּאוֹר הַלְּבָנָה,
הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם כֻּבְּתָה.
מָוֶת סְבִיבֵנוּ זְעָקָה שֶׁל דְּמָמָה,
אַךְ נִתָּן לִנְשֹׁם בְּתוֹךְ מִשְׂרָפָה.
יֵשׁ תִּקְוָה? הַאִם? מֵהֵיכָן תָּבוֹא יְשׁוּעָה,
מִשְׁפָּחָה נֶעֶלְמָה לְתוֹךְ הָאֲדָמָה.
שַׁיָּרוֹת שֶׁל הַשְׁמָדָה, צְרוֹרוֹת יְתוֹמִים,
עֲגָלָה מְלֵאָה בְּרַגְלֵי רַקְדָנִים.
רָאשֵׁי גִּבּוֹרִים מְלֵאֵי סִיּוּטִים,
לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת שׁוּב שְׁלֵמִים.
אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.
הִשְׁתַּנְּנוּ לָעַד.
לְעוֹלָם לֹא נָבִין אֶת אֲשֶׁר קָרָה,
הַלֵּב לֹא מְסֻגָּל לְהָכִיל אֶת הַשִּׂנְאָה.
חֻרְבַּן חַיִּים, הֲתִכְסֶנּוּ בָּאֲפֵלָה,
חֹשֶׁךְ יָרַד עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה.
יַלְדָּתִי תִּישְׁנִי, בְּבֵיתֵךְ, בְּחַדְרֵךְ, בְּמִטָּתֵךְ,
אֵין סַכָּנָה.
כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל | עמליה גרינולד אורבך, קהילת רמת הנשיא (טראמפ)
כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל
אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע
בֵּין פִּקֵּחַ לְתָם,
בֵּין תִּינוֹק לְסָב,
בֵּין יְהוּדִי לְתַאיְלַנְדִּי,
בֵּין רוֹקֵד בְּנוֹבָה לְרוֹקֵד עִם סֵפֶר תּוֹרָה,
בֵּין יְמָנִי פָשִׁיסְטִי לִשְׂמֹאלָנִי בּוֹגֵד.
כֵּיוָן שֶׁהִבְחַנּוּ בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע נִתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל.
הֻתַּר לְפִרְסוּם | מאירה אדרי, קהילת אליאב
עוֹד שֵׁם וְעוֹד שְׁמוֹנָה
מְצֹרֶפֶת תְּמוּנָה
פָּנִים יָפוֹת
חִיּוּךְ מֵאִיר
הוֹתִיר אַחֲרָיו
אָב וָאֵם וְאַחִים
וּבַת זוּג
לְעִתִּים גַּם יְלָדִים
כֻּלָּם נוֹפְלִים
חֲלָלִים
שַׁכּוּלִים
מִצְטָרְפִים לַמִּשְׁפָּחָה
שֶׁהַלֵּב חָרֵד מִהְיוֹת חֵלֶק מִמֶּנָּה.
הֻתַּר לְפִרְסוּם
וְהֻתְּרוּ הַדָּמִים
וְהַלְּבָבוֹת הָרַכִּים
הַמְּבַכִּים
חַבְרֵיהֶם שֶׁנָּפְלוּ
עוֹלָמוֹת שֶׁחָרְבוּ
חַיִּים שֶׁנִּקְטְלוּ, שֶׁנִּקְטְפוּ.
הֻתַּר לְפִרְסוּם
בְּיִרְאָה וּבְחֶרְדַת קֹדֶשׁ
כָּל בֹּקֶר בְּ6:00
לְבָבוֹת עוֹלִים בָּאֵשׁ
נֶעֱקָדִים עַל מִזְבֵּחַ הַיֵּשׁ
נוֹשְׂאִים עַל כְּתֵפָם עַם מְבַקֵּשׁ
הַתִּירוּ לְפַרְסֵם שֶׁהַנֶּפֶשׁ
חָדְלָה מִלְּהָכִיל
שֶׁעָצְרָה הַנְּשִׁימָה
שֶׁדְּרוּשָׁה הַנְּשָׁמָה
לְלֵב הָאֻמָּה.
שֶׁמָּא | מיטל גוטמן, קהילת נטור
שְׁתִיקָה גְּדוֹלָה אוֹ שֶׁמָּא צְרָחָה גְּדוֹלָה
בְּכִי חֲרִישִׁי אוֹ שֶׁמָּא בְּכִי תַּמְרוּרִים
דִּמְיוֹן אוֹ שֶׁמָּא – מְצִיאוּת
מְצִיאוּת אוֹ שֶׁמָּא- דִּמְיוֹן
אַחִים אוֹ שֶׁמָּא שׂוֹנְאִים
דּוֹמִים אוֹ שֶׁמָּא שׁוֹנִים
חֻרְבָּן אוֹ שֶׁמָּא בְּנִיָּה
הֶרֶס אוֹ שֶׁמָּא תִּקּוּן
הֶסְתֵּר אוֹ שֶׁמָּא גִּלּוּי
אַיֶּכָּה אוֹ שֶׁמָּא אָנוּ
אָנוּ אָשַׁמְנוּ -שֶׁמָּא לָמַדְנוּ?
אָנוּ חָטָאנוּ – שֶׁמָּא סָלַחְנוּ?
אָנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי – שֶׁמָּא בֵּרַכְנוּ?
אָנוּ הִרְשַׁעְנוּ – שֶׁמָּא הִצְדַּקְנוּ?
אָנוּ מָרַדְנוּ -שֶׁמָּא חִבַּקְנוּ ?
אָנוּ צָעַקְנוּ – שֶׁמָּא הִקְשַׁבְנוּ ?
אָשַׁמְנוּ , אַשְׁמָתִי.
הַיֵּשׁ מְחִילָה?
מְהוּמָה | אורה מילר גרינולד, קהילת אליאב
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא אַרְשֶׁה
לְעַצְמִי לַעֲשׂוֹת עוֹד
לָקוּם בַּבֹּקֶר בִּיקִיצָה טִבְעִית
בְּלִי לַחֲשֹׁב
לָקוּם בִּתְמִימוּת עִם צִפִּיָּה
לְיוֹם טוֹב
בְּלִי חִבּוּר לַמְּצִיאוּת
וְלֹא לַחְזֹר עָלֶיהָ שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב
לָקוּם יְקִיצָה טִבְעִית
אַחֲרֵי לַיְלָה שֶׁל שֵׁנָה טוֹבָה
לָקוּם וְלִלְבֹּשׁ אֶת הַשִּׂמְלָה
הַזּוֹ הַכְּתוּמָה
לָקוּם בַּבֹּקֶר בִּתְחוּשַׁת
שִׂמְחָה לְלֹא סִבָּה מְסֻיֶּמֶת
חוּץ מֵהָעֻבְדָּה שֶׁכֻּלָּנוּ
כָּאן בְּסֵדֶר
כִּי אֵין יוֹתֵר בֹּקֶר כָּזֶה
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה.
חוּץ מִלָּקוּם בַּבֹּקֶר הַזֶּה
שֶׁהִתְחִילָה הַמְּהוּמָה
טוס | טלי גילדין כהן, קהילת תקוע
הַבֹּקֶר שׁוּב שָׁכַחְתִּי
וְלָקַחְתִּי אֶת יַלְדָּתִי לַגַּן
כְּאִלּוּ רַק עוֹד יוֹם
שֶׁל חֹרֶף מַתְחִיל.
אֲבָל רַעַשׁ מְטוֹסִים
מַזְכִּיר לִי
שֶׁאֲנַחְנוּ בְּמִלְחָמָה.
אֲנִי נֶעֱמֶדֶת זָקוּף
מוּל דְּרָגוֹת גְּבוֹהוֹת מִשֶּׁלִּי.
גַּם הִיא שׁוֹמַעַת אוֹתָם עַכְשָׁו
מִתְלַהֶבֶת: 'טוּס'
בְּלִי הַמֵּם שֶׁל הַמִּלְחָמָה.
מָתַי הִיא תֵּדַע
שֶׁכָּכָה זֶה מָטוֹס
וְכָכָה אֲנַחְנוּ –
רַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁל שָׁמַיִם נִפְצָעִים וְלֵב הוֹלֵם.
יְכֹלֶת לְפָרֵק מִמֶּרְחָק
נְקֻדָּה מְדֻיֶּקֶת עַל הַכַּדּוּר.
אֶפְשָׁרוּת בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת לְהִפָּגַע –
חַרְטוֹם צוֹלֵל
אֶל אִמָּא אֲדָמָה
וְטַיָּס נוֹטֵשׁ
דָּבָר אֶחָד
לְמַעֲנוֹ שֶׁל דָּבָר אַחֵר
לוֹקֵחַ אִתּוֹ אֶת הַנַּוָּט
אֶל דִּמְמַת הַלֹּא נוֹדַע.
אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתָהּ אֶל הַגַּן
קָשֶׁה לִי לָלֶכֶת מִכָּאן
דָּבָר אֵינוֹ בָּטוּחַ חוּץ מֵאִתָּנוּ אִמָּא.
מְחַיֶּכֶת, הִיא יוֹדַעַת לְפָנַי.
קִינַת תשפ"ד כְּאֶשְׁתָּקַד | שמואל פלג, קהילת אליאב
[שירה מדוברת]
אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרוֹת, אָז שַׂנְאנְנּוּ.
הַשִּׂנְאָה מְכַלְכֶלֵת אֶת הַשָּׂרוֹת וְהַשָּׂרִים, אָז בָּחַרְנוּ.
הַשּׁוּרוֹת מְחַלְחֲלוֹת, אָז הִרְגַּשְׁנוּ בִּמְלֹא עַצְמָאוּתֵנוּ.
וּבְתוֹךְ כָּל הָאָנוּ בָּאנוּ, מָצָאתִי אוֹתִי, בּוֹדֵד, אוֹבֵד, נוֹדֵד…
בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל.
הַכֹּל זֶה בְּחִירוֹת
בָּחַרְתִּי גַּם אֲנִי.
לְזַיֵּף! בְּבִטָּחוֹן! בִּמְלוֹא הַטּוֹן!
וְאִם כֻּלָּם יוֹדְעִים, לָמָּה לֹא אֲנִי?
הֲרֵי אֲנַחְנוּ דּוֹר שֶׁל נְסִיכִים וּמְלָכִים. כֻּלָּנוּ מַנְהִיגִים! כָּל אֶחָד רוֹצֶה לִצְעֹד בָּרֹאשׁ!
וְגַם אֲנִי כְּמוֹ כֻּלָּם, אוֹצֵר.
וְאוֹצַר הֲרֵי צָרִיךְ לִקְבֹּר. אָז קָבַרְתִּי אֶת רֹאשִׁי בַּחוֹל.
וְכַנִּרְאֶה שֶׁזֶּה לֹא הָיָה חִדּוּשׁ
סְתָם אַקְט סְטַנְדַּרְטִי שֶׁל יֵאוּשׁ
כִּי מִתַּחַת לָאֲדָמָה,
מָצָאתִי אֶת רָאשֵׁי כָּל הָאֻמָּה.
מִסְתַּמֵּן שֶׁזֶּה נָכוֹן,
שֶׁשָּׁם עָמֹק בִּפְנִים כֻּלָּנוּ אֲנָשִׁים טוֹבְעִים.
מִתְמַסְּרִים לְכוֹחַ הַכְּבִידָה יוֹרְדִים אֶל הַמְּצוּלָה
זֶה הִתְחִיל בְּאַלְטֶלְנָה, אוֹ אוּלַי אַרְלוֹזְרוֹב?
אֶפְשָׁר לְהַצְבִּיעַ אֲבָל לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה כָּאן רֹב
כִּי כֻּלָּנוּ חַיִּים בַּתּוֹדָעָה שֶׁל
מִעוּט, טָעוּת, לֵהוֹת…
אֲבָל עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת, אֵיפֹה זֶה הִתְחִיל?
יֵשׁ יַגִּידוּ בְּמִצְרַיִם. נוּ אַתֶּם יוֹדְעִים כְּשֶׁהַיָּם חָצָה אוֹתָנוּ.
לֹא! אַ-נ-י לְ-א ט-וְ-ע-ה ! אֶל חֲשָׁשׁ זֶה כָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ:
מֵיֶמִנָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה…
אֲבָל נַחֲזֹר לַשְּׁאֵלָה:
אֵיפֹה זֶה הִתְחִיל?
כְּשֶׁהִפְסַקְנוּ לְהָכִיל
כְּשֶׁהִתְמַכַּרְנוּ לִתְלוּנָה וְלַבְּכִי הַנּוֹרָא:
אוֹי מֶה הָיָה?
לָנוּ, יָשְׁנוּ, כִּבַּנּוּ אֶת הָאוֹר נוֹחַ לָנוּ כְּשֶׁהַכֹּל שָׁחֹר
(*לַעֲבֹר לְהַקְרִיא בְּקוֹל נִנּוֹחַ וְאוֹפְּטִימִי*)
וּפִתְאוֹם בֹּקֶר
שְׁמִינִי עֲצֶרֶת.
אוּלַי אֶפְשָׁר אַחֶרֶת ?
הַשָּׁאוֹן מְצַלְצֵל 7:10
אֲנִי מִתְעוֹרֵר
אֲבָל מָה זֶה אוֹמֵר?
וּמָה לַעֲשׂוֹת?
בְּאַרְבַּע אַמּוֹת?
דָּבָר אֶחָד בָּרוּר:
אֲנִי וַאֲנַחְנוּ-
חַיָּבִים לְהִשְׁתַּנּוֹת!
הֵבַנּוּ מָה חָשׁוּב
זֶה מַמָּשׁ לֹא יִקְרֶה שׁוּב.
אָז בְּתוֹר הַתְחָלָה
עָלִיתִי עַל מַדִּים,
וְיָצָאתִי לֵרֵעִים.
אֵינֶנִּי קִבּוּצְנִיק
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי
אֲבָל עַכְשָׁו נוֹגְעוֹת יָדַי
בְּרִגְבֵי הַנֶּגֶב הַמַּעֲרָבִי
מְחַפְּשׂוֹת שְׁאֵרִיּוֹת
שֶׁל מָה שֶׁהִשְׁמִיד הָעַרְבִי.
וְהֵבַנְתִּי מָה חָשׁוּב
שֶׁאָסוּר שֶׁזֶּה יִקְרֶה שׁוּב.
(עֲצִירָה)
אוֹמְרִים
שֶׁהַזְּמַן מֵרָפֵּא
בְּעֵינַי הוּא רַק מַרְפֶּה
כִּי אוֹטוֹטוֹ עוֹבֶרֶת שָׁנָה
וּכְלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה
רַק לֹא בִּיבִּי
הָפַךְ לְרַק בִּיבִּי-
-אָשַׁם עוֹלֶה וְחַטָּאת
זֶה קָרְבָּנוֹת שֶׁל חֲרֵדִים
גִּיּוּס זֶה קָרְבָּן שֶׁל פְרָאיֵרִים
חַיֵּי הַחֲטוּפִים הֵם קְלָף פּוֹלִיטִי
וּבְמַעֲבָר חַד לְחַדֵּשׁ שֶׁל עֲדִי בִּיטֵי.
יָמִין עַל מָלֵא -בְּנֻטְרֵל
הַחַמַאס שׁוּב מְנֻטְרָל.
בְּבֵית ה'אך' גָּדוֹל
וְהַצָּפוֹן הוּא פִּתְחוֹ שֶׁל הַשְּׁאוֹל.
אָז אֲנִי חוֹפֵר לְעַצְמִי חֹר בָּאֲדָמָה
כִּי מָה שֶׁיֵּשׁ הוּא מָה שֶׁהָיָה
וַאֲנִי יוֹדֵעַ הֲכִי טוֹב
אֵיפֹה אַתְּ רֹאשִׁי לִתְחֹב
כִּי אֵין וְלֹא יִהְיֶה גּוֹאֵל
וּבַיָּמִים הַלָּלוּ אֵין מַנְהִיג בְּיִשְׂרָאֵל.
קִינָה וְנֶחָמָה לְקִרְיַת שְׁמוֹנָה | פניה נפתלי, קהילת נטור
[במנגינה של “אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון”, טיפקס]
הִנֵּה אֲנָשִׁים גָּרִים כִּמְעַט שָׁנָה בְּבֵית מָלוֹן
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
חַיִּים בְּתוֹךְ קֻפְסָא
הָלַךְ הַסָּלוֹן
הָלַךְ גַּם הַמִּטְבָּח.
וּבַמִּטְבָּח הַמְּיֻתָּם שֶׁבְּקִרְיַת שְׁמוֹנָה
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
אֵין רֵיחַ תַּבְשִׁילִים
אֵיזֶה טָעִים מַטְבּוּחָה חֲצִילִים.
וּבְמָלוֹן יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּקַבְּלִים סְטִירָה
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
זְקֵנִים וְתִינוֹקוֹת
עִם לֵב שָׁבוּר
שֶׁמַּבִּיטִים בַּיָּם.
לְיַד הַיָּם יֵשׁ אֲנָשִׁים סְגוּרִים בַּבִּנְיָנִים
אָה וָוה וָהּ
נִשְׁמָע כְּמוֹ בְּדִיחָה
וְצוֹחֲקִים
לָהֶם בַּפָּנִים..
וּבְקִרְיַת שְׁמוֹנָה שֶׁלָּנוּ
אֲנָשִׁים מִסּוּג חָדָשׁ
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּבָּתִּים
עִם הַטִּילִים
וְעִם הַתְּהִלִּים.
אָה יָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ
הִנֵּה הוּא בָּא
הִנֵּה הוּא בָּא מְשִׁיחַ צְדָקֵינוּ.
יֵשׁ עַם שָׁלֵם שֶׁמִּתְחַבֵּא
מִתַּחַת אֵיזֶה קְרָב
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
שֶׁל פּוֹלִיטִיקָה
וְשֶׁל שְׁקָרִים
בְּתוֹךְ נְיָר עִתּוֹן.
יֵשׁ אֲנָשִׁים חַמִּים טוֹבִים יָפִים
עִם לֵב זָהָב
אָה וָוה וּוָהּ וּוָהּ
כְּשֶׁנַּחֲזֹר לַקִּרְיָה
אַתֶּם מֻזְמָנִים
לַחֲגִיגָה עַכְשָׁו.
אָה יָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ
הִנֵּה הוּא בָּא
הִנֵּה הוּא כָּאן
גַּם אֶצְלֵנוּ.
כל המשפחה שלי מפונה מקרית שמונה. ביום שישי הכנתי מטבוחה וחצילים לשבת ובכיתי. התיישבתי לכתוב קינה, וזה מה שיצא.
עוֹף הַחוֹל | מאירה אדרי, קהילת אליאב
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְאוֹמֶרֶת גַּם לָךְ
יֵשׁ לָךְ.
יֵשׁ לָךְ חֵלֶק בִּמְשִׂימָה
לְאֻמִּית
קוּמִי
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר הַמִּדְבָּר
מְאָבָק הַמִּלְחָמָה
לְכִי
חַפְּשִׂי מַיִם
הַצְמִיחִי נָוֶה לְכֻלָּם
לַחֲסוֹת בְּצִלּוֹ
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנָם.
וְנָטַעְתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ | אליסף תל-אור, קהילת קשת מזכרת בתיה
וַיְהִי בִּימֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת
וַאֲנִי בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה.
וְאוֹמֵר: "הִנֵּה חָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדִי,
אֶל שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת קַרְנִי יָרְדָה".
מִלַּהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
מְעִי חֳמַרְמָרוּ, נַפְשִׁי חָרְדָה.
כָּל הַיּוֹם לִבִּי דָּוָה, עֵינַי חָשְׁכוּ
עַל דַּרְכִּי, דְּרָכֵינוּ, כִּי אָבְדָה.
הַלָּנֶצַח נֹאכַל חֶרֶב?
הֲלֹא יָדַעְתִּי כִּי מָרָה הוֹדָה.
הֲלֹא לְשֶׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי
וְעַתָּה עֵינַי, בְּרֶטֶט, רָאֲתָה
מִחוּץ תִּשְׁכַּל חֶרֶב
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה וּרְעָדָה
בָּחוּר גַּם בַּחוּרָה
אִישׁ שֵׂיבָה וְגַם יַלְדָּה.
הַלְּעוֹלָם יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב
וְהָאָרֶץ – לְנַצֵּחַ מִלְחָמָה תֵּדַע?
וְהִנֵּה, בְּטֶרֶם יִכְבֶּה נֵר הָאֱלוֹהִים
וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבִּי: צֹר לְךָ כְּצֵידָה
אֶת הַחֲלוֹם הַהוּא מְקַדֵּם –
אֲשֶׁר עָלוּ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַגָּדָה
זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ נָמֵר וְגַם גָּדִי
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, לְלֹא גָּדֵר וְהַפְרָדָה.
אֱחֹז בַּחֲלוֹם וְאֶל חָזְךָ תְּאַמְּצֵהוּ,
בִּימֵי תִּמְּרוֹת עָשָׁן וְהַרְעָדָה
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּבָבַת עֵינֶיךָ
וְהוּא יִשְׁמֹר עָלֶיךָ, כְּיוֹם חֶמְדָּה.
כִּי בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם
וְאָנָה נָבוֹא בְּאֵין תִּקְוָה?
וַיְהִי בְּיוֹם חַג הָאִילָנוֹת
יוֹם אָדָם וַאֲדָמָה אֲשֶׁר נוֹדַע
וֶאֱפֵן אֶל בְּנֵי עֲרָב
אַבּוּ-אָמִיר, יָדִיד וִידִידָה
אֲשֶׁר נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁם נִקְשְׁרָה
תְּהֵא יְדִידוּתֵנוּ לִתְעוּדָה.
וְנָעַל וְנֵלֵךְ אֵלַי הַר כַּרְמֶל
לָטַעַת הַחֲלוֹם בְּאֶרֶץ-חֶמְדָּה.
וְנִטַּע שְׁתִילֵי הַזַּיִת
וְשָׁרָשָׁיו בְּלִבֵּנוּ כִּתְהוּדָה
לְאוֹתוֹ חֲלוֹם-חִזָּיוֹן מְקַדֵּם
שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי עֲרָב וִיהוּדָה.
תְּפִלָּה לְשָׁלוֹם עַם יִשְׂרָאֵל | לימור רובין, קהילת יחד מודיעין
אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ
שְׁמֹר עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי לָשׁוֹן רָעָה וְרוּחוֹת רָעוֹת שֶׁל שִׂנְאָה
הַבָּאוֹת בְּשַׁעֲרֵי בֵּיתֵנוּ וּקְהִלּוֹתֵינוּ
הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ פִּלּוּג, אֵיבָה וְזַעַם
הַמְּאַיְּמִים לְכַלּוֹת אֶת כּוֹחֵנוּ
תֵּן בָּנוּ בִּינָה לִנְהֹג דִּבּוּר טוֹב וּמַעֲשֶׂה טוֹב
גַּם בְּעֵת צָרָה וּמַחְלֹקֶת
שֶׁנָּדוּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת
וְנִרְאֶה מַעֲלוֹת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם
שְׁכִינָה, מְקוֹר הָרַחֲמִים
הֲיִי שׁוֹרָה בֵּינֵנוּ,
הַגַּנִּי עָלֵינוּ מִפְּנֵי אֵשׁ הַקַּנָּאוּת
הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִתּוֹכֵנוּ
שִׁמְרִי עַל דְּמוּתֵךְ בָּנוּ
שֶׁלֹּא יְאַבֵּד מַחֲנֵנוּ אֶת טֹהַר מִדּוֹתָיו
גַם ּבְּצוּק הָעִתִּים
שלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל
לְעוֹלָם וָעֶד
וְהָיָה מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ וְנִשָּׁמֵר מִכָּל דָּבָר רַע
וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ הַפָּסוּק: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (ויקרא כו')
וְנֹאמַר אָמֵן