נולדתי בארגנטינה, בבואנוס איירס. הוריי, זיכרונם לברכה, נולדו ברוסיה ובפולין. אבי, חיים ז"ל, הגיעה לארגנטינה בגיל 18, לבדו. הוא לא רצה להתגייס לצבא הפולני, ולכן לפני המלחמה החליט יחד עם עוד כמה חברים לעזוב את פולין ולהגר אל ארגנטינה. שם, בעיר הבירה, בואנוס איירס הוא החליט לבנות את חייו החדשים. בזכות הידע שרכש בבית הספר הוא התקבל לעבוד במפעל כפועל. אמי, שרה ז"ל, הגיעה לארגנטינה בגיל שמונה יחד עם אביה, ועם אשתו שאימצה את אימי ואת אחיה כי אימה הביולוגית נפטרה מיד לאחר לידתה. אימי ומשפחתה התיישבו בקולניות שנבנו מתרומת הברון הירש באנטרה רויס (בשנת 1892 הוקמה ב"אנטרה ריוס" שבארגנטינה קבוצת ההתיישבות "ראש פינה". ההתיישבות הייתה חלק מתוכניתו של הברון הירש להתיישבות יהודית חקלאית בארגנטינה ובברזיל שיושמה באמצעות חברת יק"א) בהיותה נערה עברה לגור בבואנוס איירס שם גם פגשה את אבי, שם התחתנו ושם גם נולדתי אני.
גדלתי בבית מסורתי, עם חיבור עמוק למורשת. כך חג הפסח, לדוגמה, היה נערך בביתנו ברוב עם ובהדרת מלך. שולחן ובו ארבעים סועדים, כשכל המשפחה המורחבת מתכנסת יחד ואבי מקריא את ההגדה ביידיש, ואמי טורחת על בישולי החג, ואוסרת להכניס משהו שלא היא עצמה בישלה! וכשם שבבית גדלתי על אדני המורשת, כך גם במוסדות החינוך. בגיל הגן – בגן יהודי, ולאחר מכן בבית הספר היסודי, כששילבנו בין לימודים בבית הספר הממשלתי-כללי, לבין לימודי אחר הצהריים בבית הספר היהודי, ומשם אל בית הספר התיכון – רמב"ם, ומוסדות חינוך יהודי להשכלה גבוה, כבית המדרש למורים של מכללת זלמן שזר ושנה של לימודים בארץ, יחד עם עוד שלושים חברות וחברים מצ'ילה. בכל אותן שנים, בבית, בקהילה, בבית הספר, היה לנו ברור שכחלק מחגי השנה שלנו יש לנו גם חג אזרחי אחד, שהוא חג בלי-שום משמעות דתית, אלא רק משמעות אזרחית: חג השנה החדשה.
בכל שנה התכנסנו בליל ה 31.12 בחיק המשפחה לארוחה חגיגית אצל הדודים. בציפייה דרוכה חכיתי לחצות הלילה בכדי להרים לחיים, לברך את כולם בברכת שנה טובה, וכמובן שבתור ילדה הדבר המהנה ביותר היה שיכלנו להישאר ערים עד שעה כל כך מאוחרת, וכמובן גם לראות את הזיקוקים. בשנות הניעורים, אחרי המפגש המשפחתי המשכנו הלאה למפגש עם חברים, יצאנו רקדנו, נהננו! זה היה ברור כשמש – וחגיגות השנה החדשה מתרחשות בארגנטינה בשיאו של הקיץ – שאין כאן שום ערעור או פגיעה בזהות היהודית. זה עמד בצד הזהות היהודית, כחלק מהסיפור האזרחי-ארגנטינאי, ובשום אופן לא כאיזה נטע זר, נוצרי, שחודר ומערער על הזהות היהודית שלנו.
בתור נערה יהודיה היה לי ברור שראש השנה הוא ראש השנה ליהודים עם כל הסמלים: הברכות, השירה, וגם ההשתתפות בבית הכנסת. גם יום הכיפורים כמובן שבא לאחר ראש השנה – היה בעל אופי מסורתי מובהק. שם לא העלינו על דעתנו לרכוב על אופניים ביום הקדוש הזה. היה זה יום שבו מתכנסים בבית, לסעודה מפסקת, ויוצאים לבית הכנסת לתפילה. כשהייתי קטנה הייתי מגיעה לברך את סבתי ז"ל בבית הכנסת בו הייתה מתפללת. בכל שנותיי לא הרגשתי שום בלבול בזהות היהודית שלי, ואני מודה על כך להורים שלי שהשקיעו – ומדובר היה כמובן בחינוך פרטי – את כל אונם וכספם בכדי שאזכה לחינוך יהודי משמעותי, מגיל הגן ועד להשכלה הגבוהה!
לפני עשרים וחמש שנה עליתי ארצה עם בעלי ועם בתי. מאז ועד היום אני עדיין מציינת את ה 31.12. אבל זו כבר לא אותה חגיגה, וגם לא אותה התרגשות. כאן, בישראל, גם אם חוגגים את השנה האזרחית החדשה, זה לא מלווה באותה התרגשות וציפייה כמו שהיה בארגנטינה. כאן השנה החדשה באמת מתחילה בחודש תשרי, בראש השנה, כי הכל תלוי תרבות והקשר. ובאופן דומה, כשאני מחנכת את התלמידים שלנו, שבאו ממשפחות שבהן חגגו את השנה האזרחית, את הנובי-גוד, אני בהחלט מעודדת אותם להמשיך ולחגוג, לא להתבייש חלילה במסורת המשפחתית והקהילתית שלהם, לא לנסות להפוך לצברים בכוח. אבל אני גם יודעת שככל שהם יטמעו בתוך החברה הצברית בישראל, יכול להיות שהם יאבדו עניין בחגיגות האלו. וגם זה בסדר. הכל, כאמור תלוי תרבות והקשר.
