לפני כמה שנים הזדמן לי להיות בארה"ב בקידוש בבית כנסת. על שולחן הקידוש של הילדים הונחו עוגות מאפינס, קופסאות שתיה אישיות, שוקולדים על מקלות ועוד הפתעות טעימות וססגוניות. מה שהדהים אותי היה שהילדים הסתובבו ליד השולחן ואף אחד מהם לא עט לעברו.
שולחן כזה בארץ – כולנו יכולים לדמיין איך היה נראה – ערימה של ילדים, דחיפות, ילדים שמנסים להגיע ראשונים, ילדים שלוקחים הרבה מכל דבר ("אחד לאח שלי"…), ובסוף ילדים מאוכזבים שעד שהצליחו להגיע לשולחן נשארו רק הפירורים.
כששאלתי בקול רם – מה סוד הקסם? ענו לי: "הם יודעים שיש מספיק לכולם. לא יחסר". מאז אותה חוויה בדקתי את התזה. ואכן – כשאין מספיק – מתחילות הצרות. אין מספיק מקום על הכביש – מתחילות הצפירות. אין מספיק מקומות חניה – מתחילות קללות. אין מספיק מקום באוטובוס – מתחילות הדחיפות בתור.
וכמה יפה זה כשיש מספיק. גם עם בני אדם – כמה טוב זה להרגיש שיש לי מקום בעולם, מקום לצליל קולי המיוחד, לגוון המיתר הייחודי שאני משמיע.
כל אחד צריך מקום בעולם להרגיש שייך, משמעותי, נחשב, נאהב, מכובד ובטוח. מי שמרגיש שיש מקום לקול שלו, נותן בתמורה גם מקום לקול של האחר. השונה.
וכך שרשרת של כבוד הדדי נשזרת בין כל המיתרים והקולות של כולנו, וזה קורה כשאנחנו יודעים שיש מספיק מקום לכולנו.
בקהילות המעורבות אנחנו נותנים מקום לכל אמונה, מחשבה, תפיסה ודעה. בשבת הקרובה, שבת פרשת 'שלח לך' נתכנס כולנו – דתיים, חילונים ומסורתיים – לשבת של יחד. כל קהילה ביחד הקהילתי שלה וכל הקהילות באותה שבת.
עשרות קהילות ובתי ספר מכל רחבי הארץ, יחגגו השבת את המקום שיש לכל אחד ואחת מאתנו בעולם. חגיגה ישראלית של יחד ושל מימוש חזון החיים המשותפים במדינת ישראל. כי יש מקום לכולנו!
