על פי המשניות שראינו עד כה עולים מספר כללים שמרכיבים את קיומה של מצוות שכחה:
– השכחה היא דבר שאינו מחויב המציאות, והיא יכולה שלא להתקיים כלל. כלומר, השכחה אינה מצוות המתקיים במציאות אידיאלית, אלא היא נובעת מהיותנו בני אדם. שכן לכתחילה – אם האדם יזכור תמיד היכן הוא לא קצר או בצר או היכן הותיר את העמרים שקצר הוא לעולם לא יתחייב וממילא לא יקיים את מצוות שכחה.
– השכחה היא כזו שאין סימן כלשהו שיזכיר לו את אותם עומרים או אותם פירות, וממילא זו מוגדרת כ"שכחה לעולם". בו ברגע שהעץ הוא מיוחד במינו, או שהעומרים מונחים במקום מסוים וכדומה- הרי שזו כבר לא בדיוק שכחה, ועל פי רוב מותר יהיה לבעל השדה לשוב ולקחת את התבואה או הפירות ששכח.
– השכחה היא סכום כסף מכובד (לא פעוט כמו הלקט או העוללות), אך לא גבוה מאוד. השכחה ממוקמות במקום כלשהו באמצע בין הפאה לבין הלקט, או הפרט. מצד אחד, היא אינה "גרושים" אחדים כמו הלקט או הפרט. אך מצד שני- היא גם לא יכולה להגיע לסכומים גבוהים כמו הפאה (ואפילו לא להתקרב לכך).
– השכחה מתקיימת אך ורק בגמר המלאכה. כל עוד בעל השדה עובד בשדה, עובר ממקום למקום, מניח את השיבולים ליבוש, או מלקט רק חלק מהעמרים- גם אם שכח מה מהם- אין הדבר נחשב לשכחה, ומותר לו לשוב ולקחת אותם. בכך, השכחה סוגרת את מתנות העניים, אשר מתחילות מרגע שמניף האדם את המגל בכדי לקצור את השיבולת הראשונה בשדהו- ומיד מתחייב בפאה. וממשיכות במצוות לקט, פרט וכדומה- המלוות את כל תהליך העבודה, ומתרחשות תוך כדי העבודה. ועד למצוות שכחה- המתקיימת בגמר המלאכה בלבד.
אלו הן, אם כן, ההגדרות המרכזיות של השכחה. וכעת יש לנסות ולחשוב כיצד ניתן לתרגם את אותם עקרונות הלכה למעשה לכלכלה המודרנית בת זממנו?
את השכחה קשה לתרגם ישירות אל המערכת הכלכלית של ימינו. אך כאשר מרחיבים את המבט אל מן ההקשר הישיר של המשכרות החודשית או השנתית אל ההקשר הרחב של הצריכה המוגברת שמתקיימת בימינו, הרי שבהחלט אפשר למצוא נתיבים בהם ניתן לתרגם את הרעיון הגלום בשכחה וליישם את הערך הגדול שלה במציאות חיינו. בחברת השפע בה אנו חיים ישנם פריטים רבים הנרכשים בחדווה גדולה אך למעשה נשכחים בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין במשך זמן רב. אותם חפצים שאנו "מגלים אותם מחדש" ולמעשה נזכרים בהם רק כאשר אנו עושים סדר חדש בארונות וכיוצא בזה, הרי שאז לא נאמץ אותה שוב אל חיקנו, אלא נקיים בה את מצוות שכחה – ונתרום אותה לאלו שידם אינה משגת. יחד עם זאת, יש לסייג ולומר שאם מדובר בפריט בעל ערך כספי גבוה או בעל משמעות ייחודית בעבורנו – כמובן ששוב לא נתחייב בשכחה, ממש בדומה לעקרונות שהוצגו לעיל ביחס למצוות השכחה כפי ששרטטו אותה חכמים בדבריהם.