במשנה זו אנו מתחילים לברר מה הם הגדרים של מצוות השכחה, ובאילו מקרים מתחייבים בה ובאילו מקרים אין מתחייבים בה, ובתוך כך מגלים את הרצף המתקיים בין מצוות פאה ולקט שעסקנו בהם בחלקים הקודמים לבין מצוות השכחה:
"המעמר לכובעות ולכמסאות, לחררה ולעמרים- אין לו שכחה.
ממנו ולגורן- יש לו שכחה.
המעמר לגדיש- יש לו שכחה.
ממנו ולגורן – אין לו שכחה.
זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה- יש לו שכחה,
ממנו ולגורן- אין לו שכחה,
למקום שאינו גמר מלאכה- אין לו שכחה,
ממנו ולגורן- יש לו שכחה".
(מסכת פאה, פרק ה', משנה ח)
המושגים המופיעים במשנה זו הם במידה רבה יוצאי דופן ועלומים, וקשה להכריע מהי משמעותם המילולית. ב"משנת ארץ ישראל- עם פירוש ספראי" האריכו המחברים בניסיון לעמוד על משמעותן המדויק של ביטויים אלו. בעקבות דבריהם ודברי מפרשים אחרים, יוצע להלן פירוש לחלק מהביטויים, אך חשוב לעמוד על כך שפירוש זה אינו חד משמעי, ואינו וודאי כל צורכו.
"המעמר לכובעות ולכמסאות"- אחד ההסברים לשני ביטויים עלומים אלו הוא של יהודה פליקס, אשר טען כי כובעות וכמסאות אלו הם שני סוגים הפוכים של אלומות שיבולים: הראשון, הוא אלומת שיבולים אשר ראשי השיבולים ניצבים למעלה, אל מול השמש- בכדי שתייבשו. והשני, הוא אלומת שיבולים אשר ראשי השיבולים מופנות כלפי מטה, אל הקרקע, בכדי לשמור כמה שיותר על טריותן. על פי פירוש זה, כאשר מעמרים את השיבולים בלכובעות או כמסאות הרי שלא הגיע גמר המלאכה, אלא חלק זה מהווה שלב ביניים, של יבוש או שמירת מפני היבוש, של השיבולים, שבסוף התהליך יועברו אל הגדיש- שם תבוא לקיצה מלאכת הקצירה. ועל כן, על פי הכלל המובא בהמשך דברי המשנה: "כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה- יש לו שכחה"- רק כאשר יעבירו את כל אלומות השיבולים אל הגדיש, תוכל התקיים מצוות שכחה, באם ישכח בעל השדה חלק מהשיבולים. אבל, בלשב ביניים זה, של יבוש השיבולים או השמירה מפני יבושם, הרי שלא יכולה להתקיים מצוות שכחה, שכן המלאכה לא בא אל קיצה.
"(המעמר) לחררה"- על פי מספר מקורות שונים בדבריהם של חכמים, ניתן ללמוד כי החררה היא סוג של מאפה העשויים משעורים, בין מצה ללחם, שנאפה על גחלים בשדה, תוך כדי העבודה. וממילא, אין זה לחם משובח, כי אם לחם שנאכל על ידי העובדים בשדה תוך כדי עבודתם. משמעות הביטוי "המעמר לחררה" – היא אם כן, שכאשר אוספים את השיבולים בכדי להכין את אותו מאפה-עובדים אין לראות באיסוף זה גמר מלאכה, אלא שלב ביניים, כחלק מתהליך העבודה הכולל. ועל כן במקרה מעין זה, לא קיימת מצוות שכחה, שכן אין זה גמר מלאכה- כפי שנאמר בכלל שקובעת המשנה.
"המעמר לעמרים"- אף במקרה זה, בדומה למקרים הקודמים מדובר על איסוף (עימור) השיבולים, אך לא כשלב החותם את מלאכת הקצירה בשדה, אלא כשלב ביניים. במקרה זה מדובר על עמרים קטנים, שבעל השדה או פועליו מעמרים- בכדי שלכשיגיעו לשלב האחרון של איסוף השיבולים מהשדה והעברתם לגורן הם יוכלו לעשות זאת בקלות. אם כן, גם במקרה זה, כיוון שמודבר בשלב ביניים בלבד- אין לצוות שכחה עדיין תוקף, והיא תכנס לתוקפה רק בגמר המלאכה.
מדוגמאות אלו, ומן הכלל המופיע במשנה, אנו למדים את הכלל הראשון שצריך להתקיים בכדי שמצוות השכחה תוטל על בעל השדה לפיו: השכחה תתרחש בגמר המלאכה, בשלב הסופי, ולא כחלק מן התהליך. ואם בעל השדה שכח חלק מן השיבולים במהלך העבודה במקום זה או אחר, הרי שהוא יכול לשוב ולקחת אותם, ואין הוא מחויב להשאיר אותן לאביונים ולעניים.
אם כן, הרי ששלוש המצוות הקשורות בעבודת השדה ושנועדו לחנך את האדם לשחרר את הבעלות על שדהו, ולאפשר גם לדלי העם להינות מפירות האדמה- מלוות את התהליך מראשיתו ועד סופו:
מצוות פאה, כפי שראינו לעיל, מוטלת על כתפיו של בעל השדה, מהרגע שהרים את ידו וקצר את השיבולת הראשונה בשדהו, או ששלח את ידו לבצור את הפרי הראשון בכרם או בפרדס שלו. מצוות לקט, עוללות ופרט- מלוות את תהליך העבודה בשדה, ויהיה זה מסיק, בצירה או קציר. ואילו השכחה מתרחשת בחלק האחרון של עבודת השדה, כאשר מתחילים לגודד ולעמר את השיבולים לאלומות ומעבירים אותם אל הגורן שם תחל עבודת הזרייה והברירה של הבר מן המוץ.
מתנות עניים מלוות אם כן את בעל השדה לכל אורך תקופת עבודתו בשדה- מרגע שהשיבולים הבשילו אי שם בתחילת חודש ניסן, לקראת חג האביב, ועד לאיסוף כל התבואה לקראת בואו של חג האסיף, מפני הגשם שעתיד לבוא בעקבותיו, דרך כל אחד מימות החמה בהם עובדים הפועלים בשדות ובפרדסים במטעים ובכרמים.