תשעה באב כיום אבל לאומי

עיבוד מתוך ההקדמה לספר "בכייה לדורות: תשעה באב כיום אבל לאומי"

בשנת 1934, בערב תשעה באב, יצאו בני תנועת הנוער "המחנות העולים" למחנה קיץ. יציאתם למחנה קיץ דווקא בתשעה באב לא נבעה מהכרעה ערכית או אידאולוגית. הם לא הכריזו "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" או פעלו מתוך תודעה המבקשת בכוונת מכוון לצאת למחנה קיץ דווקא בתשעה באב. הם גם לא עשו זאת מתוך אמונה כי הציונות הביאה לקיצו של האבל על החורבן ויצאו למחנה הקיץ כאומרים שנבואתו של זכריה, לפיה יהיו ימי הצום האלו לששון ולשמחה, התגשמה בדורם. הם יצאו למחנה הקיץ בערב תשעה באב משום שיום זה כמו נשכח מתודעתם. שכחה זו זעזעה את אחד האישים הבולטים בישוב העברי באותם ימים: ברל כצנלסון.משום שהוא ראה בה לא שכחה של רגע, באין משים, כי אם שכחה עמוקה – שכחת העבר.

לרכישת הספר >>

כצנלסון היה מן הדמויות המשפיעות ביותר באותם הימים בקרב תנועת העבודה, וממילא גם בהווייה הציונית בכללותה. הוא היה איש רוח ואינטלקטואל שהשפיע על מנהיגים וחברים רבים בתנועת העבודה, למרות שלא נשא בתפקידים רשמיים מלבד היותו מייסד המחלקה לענייני נוער ותרבות במסגרת פועלי ארץ ישראל והעורך הראשון של עיתון 'דבר' מיום הקמתו. כששמע כצנלסון שחניכי "המחנות העולים" יצאו למחנה קיץ בערב תשעה באב הוא לא ידע את נפשו. הוא חש כי הדבר הוא עדות לנתק ההולך וגדל בין הנוער לבין תרבותו, בין הדור הצעיר לבין מורשתו, בין ההווי הלאומי המתחדש לבין המסורת היהודית לדורותיה. כצנלסון האמין בכל ליבו כי אסור לנתק את הרציפות שבין תולדות העם היהודי והמסורת היהודית שהתעצבה במשך מאות ואלפי שנים לתנועה הציונית בכלל ולתנועת העבודה בפרט. הוא האמין כי עם הופעת החילון והציונות אכן חל בעם היהודי מפנה היסטורי בקנה מידה משמעותי שלא היה מאז חורבן בית המקדש, אך מפנה זה היה בעבורו פרק חדש בספר היהודי, פרק הכרוך באותה הכריכה יחד עם הפרקים הקודמים, נובע מהם ומתכתב איתם.

עמדה זו, אשר כצנלסון האמין בה בכל ליבו, יונקת במידה רבה מהגותם של הוגים ציונים בולטים אחרים בדור שקדם לו. חיים נחמן ביאליק ומורו ורבו אשר גינצבורג, הידוע בכינויו 'אחד העם', האמינו אף הם בהתחדשות יהודית מן הסוג הזה. לא בריאה 'יש מאין' של יהודי חדש או של יהדות חדשה, כי אם רנסנס – זריחה מחודשת של היהודי ויהדותו מתוך אוצרות הרוח התרבותיים, ולא מתוך התחמקות מפניהם או מחיקה שלהם.

אל מול עמדתם של אחד העם וביאליק, השמיעו ברנר וברדיצ'בסקי, שהיה ראש המדברים לעניין זה, עמדה והפוכה, לפיה המהפכה הציונית אינה באה לידי ביטוי בתחייה, כי אם בבריאה חדשה. בכדי להצמיח דור חדש יש לתת גט כריתות למסורת היהודית ולמקורות היהדות הגלותיים, ולאפשר לחיים היהודיים לצמוח באופן אותנטי, מבלי הסיאוב של המסורת הגלותית.

מאבק איתנים זה לא הוכרע בדורו, גם לא בדורו של ברל כצנלסון, ולמעשה עד היום ניתן לראות כי הוא ממשיך ומלווה אותנו. מן הצד האחד עומדים יהודים ציוניים חילוניים וקוראים להתחדשות יהודית מתוך המקורות ומתוך המגע המתמשך עם המסורת היהודית, ומנגד עומדים יהודים ציוניים חילוניים המאמינים כי מפגש שכזה לא יביא שום ברכה לעולמם, ועשוי רק להוביל לאיבוד כוחה של המהפכה הציונית והחילונית אל מול המסורת הדתית.

ברל כצנלסון, כאמור, בהתייחס למאבק האיתנים הזה שבין אחד-העם וברדיצ'בסקי, ביאליק וברנר –בחר ללכת בעקבותיהם של אחד-העם וביאליק. הוא ראה באשר נעשה ב"מחנות העולים" עדות לכך שעמדתו של ברדיצ'בסקי הולכת וגוברת – מה שמנקודת מבטו לא היה אלא ביטוי לאסון גדול מאוד של קרע בל-ייאחה בין עבר והווה, בין מסורת והתחדשות, בין יהדות וציונות. ועל כן הוא מיהר לפרסם את המאמר "חורבן ותלישות", ולאחר זמן מה גם את המאמר "מקורות לא-אכזב", אשר בהם השמיע את תפיסתו הכוללת ובתוך גם את החשיבות שראה באופן ספציפי בתשעה באב:

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר.

(ברל כצנלסון, חורבן ותלישות)

על פי כצנלסון, תשעה באב איננו רק יום אבל דתי בו מבכים על חורבן המקדש ומצפים לבנייתו, אלא קודם כל יום אבל לאומי: יום אשר הינו בראש ובראשונה מעין 'צריבת אש' הגורמת לכל אישה ואיש הלוקחים בו חלק משמעותי לחוש את השייכות שלהם אל העם, לכאוב את מצבו ולשאוף בכל ליבם לימים אחרים שיבואו – לימים אשר בהם יוכל העם לחדש את רוחו. יום אשר יש בכוחו לעורר את אותם רגשות של אובדן החירות, כמו עם שזה עתה איבד במלחמה את ארצו ומולדתו, חירותו ועצמאותו. על פי כצנלסון, דור התחייה לא יכול היה לקום אלמלא הצריבה רבת השנים של כאב החורבן, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתשעה באב.

תשעה באב כיום אבל לאומי

ואכן, כשמביטים בתשעה באב כפי שהתעצב לאורך הדורות, אפשר בהחלט להצביע על היותו יום אבל לאומי ולא רק יום אבל דתי על חורבן המקדש. הדבר בא לידי ביטוי ראשית לכך בהחלטה שמתקבלת בדור החורבן בתקופת חכמים. חכמים מביטים על הרוח האבלה והדאבה שאופפת את העם באותם הימים, ומבינים שלא ניתן להמשיך בחיים אם שוקעים בחורבן ובשכול. על כן, הם מבקשים לכנס את ימי האבל לארבעת הצומות המרכזים: צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב. אך הם לא מסתפקים בכך, ולמעשה יוצקים לימי החורבן המרכזיים עוד אירועים, שאינם קשורים כלל לחורבן המקדש: שבירת הלוחות, הגזירה שבני דור המדבר לא יכנסו לארץ וכדומה (משנה, תענית, ד, ו).ו בכך הם מצד אחד ממסגרים את האבל, ומשחררים את יתר ימות השנה מהעול הכבד של נשיאת הזיכרון והשכול. אך מצד שני, הם גם מתחילים למעשה בתנועה שמרחיבה את האבל מעבר להקשר הראשוני של חורבן המקדש, אל ההקשר הלאומי, בו מסופרות ומכונסות יחד כל צרותיו של העם משנות דורות.

על גבי תנועה ראשונית זו של חכמים, הולך ונבנית קומה נוספת. היא אינה נעשית בתנועה חדה או באופן ישיר, אלא נבנית אט אט, באופן שצומח מתוך המסורת העממית. בשלהי ימי הביניים, בעקבות אירועים קשים שפוקדים את הקהילות היהודיות בתפוצותיהן, מתחילות להיווצר מסורות קהילתיות של אמירת קינות על אירועים מקומיים, עכשויים, כחלק מסדר הקינות בתשעה באב. בכך נעשה בעבור הקהילה תשעה באב ליום אבל לא רק על שארע בעבר הרחוק, אלא גם על שעבר עליה באותם הימים. ובדומה לכך, נעשה תשעה באב מיום אבל דתי, ליום אבל קהילתי, בו האכל אינו קשור כבר אל המקדש וירושלים, כי אם על בנות ובני הקהילה. כך, לאורך מאות בשנים, לשואה, פייטנים, מקוננים ומשוררים רבים חיברו קינות על האירועים הקשים והאסונות שפקדו את קהילותיהם, ורבות מתוכן נאספו לתוך סדרי הקינות של אותן קהילות. כך למשל, בסדר הקינות של יהודי מרוקו נמצאת קינה על גירוש ספרד (רבים מהמגורשים מצאו את דרכם למרוקו); בסדר הקינות של יוצאי אשכנז מופיעות קינות על מסעות הצלב שהתרחשו באירופה, וכן על זו הדרך.

שני גורמים גרמו לכך שהקינות שנכתבו על כל אותם אירועים היסטוריים לא הביאו לידי כך שאכן תשעה באב יצויין כיום אבל לאומי, ובעבור רבים הוא נותר רק בגדר יום אבל דתי על חורבן המקדש. הגורם הראשון הוא חוסר ההיכרות עם הרקע ההיסטורי של הקינות השונות והיעדר המודעות למגוון הרחב של הקינות שנכתבו על רקע אירועים קשים שפקדו את קהילות ישראל בכל תפוצותיהן. ההנחה הרווחת היא שהקינות עוסקות בנושא אחד ויחיד: חורבן המקדש, אך כאמור, לא כך הם פני הדברים. קהילות שונות הוסיפו מאז ימי הביניים ועד לימינו קינות שקוננו על האירועים הקשים ביותר שפקדו את קהילותיהם.

הגורם השני הוא שהקהילות היהודיות קוננו בעיקר על אסונות שפקדו את הקהילות שלהן ועל קהילות מוצאן. דבר זה הוביל לידי כך שגם אותן קינות שנכתבו במקורן על מאורע היסטורי אחר, שאינו חורבן הבית, נכנסו למחזורי הקינות הקבועים, ונשתמרו בהן במשך מאות בשנים, הרי שהן לא עברו מעדה אחת למשנה. ומה שנאמר בקרב יוצאי אשכנז – לא נאמר בקרב יוצאי ספרד. ומה שנאמר בקרב יוצאי תימן לא נאמר בקרב יוצאי מרוקו, וכן על זו הדרך. הגבולות שבין הקהילות והעדות השונות – לא נחצו. ועל כן גם לא נוצרה אותה תפיסה שלמה של יום אבל לאומי, על-קהילתי, אלא הדברים נותרו בהקשר מקומי יחסית.

תשעה באב בימינו- מן העבר אל ההווה:

כיום, עם שיבת ציון וקיבוץ הגלויות, יש באפשרותנו להשלים את הסיפור ולסגור את המעגל ולהפוך את תשעה באב ליום אבל לאומי. יום שבו מכירות הקהילות השונות בסיפוריהם הכואבים, אלו של אלו; יום שבו הכאב והשכול אינם רק נובעים על הזיכרון הקרוב, הקהילתי, אלא נובעים מן הזיכרון הרחב והמשותף, הלאומי; יום אשר בו המאחד הוא האבל הלאומי, על כל צדדיו וענפיו, על הקהילות השונות שבו, על היחס השונה שמתקיים בו ביחס לחורבן המקדש ועוד. אך לא עוד יום שמפצל ומפלג את העם היהודי לשבטיו, אלא יום שבו שותפים כולם בזיכרון הדורות,.

אך מה התכלית של החיטוט בפצעי העבר והבחירה להכיר לעומק מעט מן הסבל שידע עמנו לאורך הדורות?

קשה להשיב על שאלה זו באמצעות הטיעונים המקובלים של לימוד היסטוריה, שכן אין זה בדיוק ידע היסטורי, חף מפרשנות. אין כאן הצגה שלמה של קורות הקהילות היהודיות, על הצדדים החיוביים והשלילים שלהן, על יחסי השכנות המבורכים עם שכניהם הנוכרים והשגשוג תחת שלטונם, כמו גם הפרעות והפגיעות שנעשו בידי שליטים אכזרים או המון אלים ותוקפני. עצם הבחירה לשקוע בהיבטים הקשים והשליליים מלמדת אותנו שיותר מאשר זהו ידע היסטורי, הרי שלפנינו סיפור שאנו מבקשים להטמיע בקרבנו ולהעביר לדורות הבאים. אך מה מגמתו של סיפור כואב זה? האם יש לו לסיפור זה שזכות קיום מעצם היותו? ואולי יש בבחירה הזו מסר לא בריא ולא נכון שמנציח את השנאה ומלבה את התחושה של "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"? יתרה מזו, מה משמעותו של זיכרון זה, דווקא בתקופתנו, שהיא מהתקופות הטובות ביותר שידע עמנו? מה משמעות האבל והשכול בימים שבהם אנו זוכים לעצמאות במדינתנו הריבונית?

אלו אכן שאלות כבדות משקל, שדומני שאפשר שפתרונן נעוץ בתנועה שעלינו לעשות מן העבר להווה. תנועה שמחייבת אותנו לשאול: מה הלקח ומה המוסר שאנו לומדים מן העבר? מה האתגרים העומדים לפתחנו, ומה האחריות שמוטלת על כתפינו כיום שעלינו לפעול לתיקונם? כיצד אנחנו מבטיחים לעצמנו לא רק הגנה מפני העומדים עלינו לכלותינו, אלא גם הגנה מפני הזחיחות והיוהרה, הנובעות מ"כוחי ועוצם ידי", ואשר גם סופן עשוי להיות נורא ואיום?

שאלות אלו מניעות אותנו מהסיפור ההיסטורי, שלכאורה נחתם בעבר, אל הסיפור המכונן את חיינו ומעצב את עתידנו. התשובות שנשיב עליהן יהיו למעשה הפתח שלנו לעשות את התנועה מן ההיסטורי אל הערכי, מן הזיכרון העומד כתכלית בפני עצמה אל זיכרון שתפקידו לעצב את המציאות מחדש. דוגמה לדבר ניתן למצאו בפיוט "בינו נא מורדים", שכתב ר' דוד בוזגלו על בסיס הלחן וכנגד המילים של שירו הנודע של חיים גורי: "באב אל וואד". כפי שמתאר בנו, מאיר בוזגלו, השיר הותיר על ר' בוזגלו רושם עמוק, אך גם תחושה לא נוחה. הוא חש שזיכרון הנופלים אינו יכול להיות חזות הכל. זיכרון הנופלים צריך להיות מתורגם לכדי עולם ערכי ופעולות שיטיבו את המציאות. ועל כן, בפיוטו של ר' דוד בוזגלו מוחלף הזיכרון האישי של הנופלים בזיכרון צלם האדם ובתקווה לשלום, כאשר בפזמון החוזר, המילה זיכרון מועתקת מן המשפט: "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", למשפט: "זכרו נא אפוא, קראו לכם שלום" כאומר, השלום, לא יצמח מתוך שכחת העבר, אך גם לא משקיעה והתבוססות בו. התיקון יוכל לצמוח לו נדע לתרגם את כאב העבר לעמדות ערכיות שמזכירות לנו את הטוב שבאדם ואת התקווה שאפשר לבנות מציאות אחרת.

דברים אלו הם כאמור רק בגדר דוגמה אחת לתנועה שניתן לעשות מן ההיסטורי אל הערכי, מן העבר להווה. תנועה שכוחה נעוץ בכך שזיכרון העבר אינו עומד כתכלית בפני עצמה, תכלית שכאמור מוטלת בספק, וודאי לנוכח הקמת מדינת ישראל, והיא נעשית מסד לנקיטת עמדה ערכית לאור אותו סיפור היסטורי מכונן של עמנו.

מהו בדיוק הלקח ומהי הדרך שעולה מתוך עיסוק זה בזכרון העבר? על כך כבר יכולות להיות תשובות רבות, ולא נכון יהיה להציג את הדברים באופן חד ערכי וחד משמעי. תחת זאת, כחלק מן התנועה לפתוח את שעריו של תשעה באב ולעשותו יום אבל לאומי, בכוחנו גם לפתוח את שאלות אלו לדיון ערכי ושיחה ערה, אשר כל אישה ואיש – ימצאו את תשובותיהם שלהם, יהיו אשר יהיו.

באחרונה, הוצאנו ברשת מיתרים את הספר "בכייה לדורות", שמבקש לתת מענה לכל המבקשים לראות בו בתשעה באב יום שכזה. הספר מאגד קינות ממזרח וממערב, החל מימי המקדש ועד לשואה, ומספרן את הסיפור ההיסטורי שעומד ברקע כתיבת הקינות; וכן מזמין למחשבה, לימוד ושיח אודות הזיכרון והשכול, האבל וידיעת העבר ומשמעותם בעינינו.

בכך הוא מבקש להרחיב את משמעותו של היום מההקשר הדתי, חורבן המקדש והקינות אודות חורבן המקדש, וההקשר הקהילתי – כל עדה ועדה עם וקורותיה, אל ההקשר הלאומי הרחב: יום שבו אנשים ונשים, מכל העדות והזרמים, בעלי השקפות ואמונות כאלו ואחרות, יכולים להתכנס יחד ולמצוא את המכנה המשותף הרחב, בדבר סיפורו ההיסטורי הקשה שידע עמנו לאורך הדורות. יום אשר אינו עוסק רק בפצעי עבר, אלא גם מבקש לצמוח מהם, ולתקן, כראות עיניהם של נשים ואנשים שונים, את מציאות חיינו ולדאוג לכך שנלך בדרך טובה יותר.

אנו תקווה שיהיה בידי ספר זה לתרום את תרומתו הצנועה בכדי לאפשר לו לתשעה באב לעמוד בלוח השנה המשותף לכולנו כיום אבל לאומי, ולהצמיח מתוך כך חברה בריאה וטובה יותר. לו יהי.

לרכישת הספר >>

כלי נגישות