מן המתח אל הנחמה: בין יום הכיפורים לסוכות

מוצאי יום הכיפורים

א.

אַתָּה לִי עֵד

הָיִיתִי סְבַךְ.

אֶלֶף פְּעָמִים הִשְׁתַּלַּחְתִּי הַמִּדְבָּרָהּ.

כְּשֶׁקּוֹל הָעֲזָאזֵל הִדְהֵד –

נָהִיתִי. לֹא נֶאֱחַזְתִּי

הָיְיתִי הַתְּהוֹם הַפְּעוּרָה

עַכְשָׁו

שֶׁמַּנְעוּלַי – קְרָעִים קְרָעִים

וְהַשְּׂרִיטוֹת

עַכְשָׁו עֲטֹף אוֹתִי אֵלֶיךָ

בִּשְׁכִינַת-טְלָאִים.

ב.

הַדֵּק הֵיטֵב הֵיטֵב,

שֶׁאַף פִּנָּה שֶׁל חֹרֶף

לֹא תַּקְדִּים לְהִמָּלֵט אֵלַי,

בְּטֶרֶם בֶּכִי יְטַפְטֵף.

שְׁמֹר לִי סְתָו, מַלְמֵל לִי בָּעֵצִים,

הַצֵּת כּוֹכָב. בְּצֵל הַסְּכָךְ

בְּצַד הַקִּיר – אֲנִי אִישַׁן,

אַתָּה תַּחֲלֹם אוֹתִי

כְּמוֹ לִפְנֵי, כְּמוֹ מִכָּאן.

עשרת ימי תשובה עבורי הם, לפחות במקורם, ימים עתירי חרדה. זה לא מה שהייתי רוצה שהם יהיו, אלא מה שהם היו בפועל.

ההיאספות אל הסוכה יש בה בשבילי נחמה גדולה. היא מגיעה אחרי המתח הגדול של יום כיפור ועשרת ימי תשובה, ימים בהם התחושה שלי היא בעיקר של לתור אחרי האשמה, לחוות אותה, להתלבט האם הבחירות הדתיות שלי רצויות או לא רצויות, האם הדרך בה בחרתי, שמכניסה לתוך הסיפור את התביעה החריפה ושאינה מתפשרת לשוויון לנשים בתוך העולם הדתי, לעיתים על חשבון שמירת הלכה- היא דרך שאלוקים עצמה מוכנה להכיל.

בסוכות, בכניסה כפי שאני, עם הגוף וצרכיו, אל המרחב העוטף הזה, מלא הרחמים, יש לי חוויה של היות רצויה, חווייה של הקלה מהחרדה שמלווה אותי בימי הדין.

המשאלה שלי בסוכות שאני מביעה בשיר היא להרגיש רצויה לפני אלוקים כפי שהרגשתי לפני היציאה לדרך הזו, בלי לוותר עליה.

אבישג עמית שפירא, ילידת 86, מתגוררת עם משפחתה בנופי פרת. בעלת תואר שני בפיסיקה יישומית, מלמדת עברית לסטודנטים תושבי מזרח ירושלים, מנחת קבוצות שיח בנושא מיניות לנשים על פני הסקאלה הדתית ופעילה פמיניסטית.

בזוגיות מעורבת עם יונתן, אמא לכרמל ושי.

ספר הביכורים שלה "עד אין חיק" ראה אור בהוצאת "פרדס" בינואר 2020.