הייחודיות שביחד

התלמידים הופכים להיות שותפים במעשה החינוכי ונוטלים אחריות בעצם בחירתם. בכך, הופכים שותפים למבוגרים, להורים ולצוות ההוראה במעשה החינוכי

"פנינה". במילה המיוחדת הזו הגדירה דמות בכירה במשרד החינוך את תיכון יחד במודיעין טרם כניסתי לניהולו לפני שבע שנים. וכפנינה יקרה ובוהקת, יש לתור ולמצוא, לשמור ולפתח, ולזכור את הייחודיות שנותנת פשר וכוח.

להיות מנהל של בית הספר המשלב הגדול ביותר זוהי זכות ואחריות. ישנה תחושת הובלת חברת הזנק בסביבה שלא תמיד יש תכניות מגירה מוכנות. יש צורך קיומי לפתח ולשמר. ולמעלה מכול, יש ממשק ומפגש בין התפתחות הזהות האישית שלי כמנהל ובין אופי המקום.

עם ציון עשרים שנה לרשת "מיתרים", אבקש לסקור כמה סוגיות יסוד של התפתחות החינוך המשלב, כפי שנפגשתי איתן במהלך שנותיי כמנהל בית הספר.

על פרשת דרכים – לכתחילה

משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך.
נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך.
כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך.
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.

סיפור זה עוסק בסך החרדות האנושיות, במסוכן ובלא נודע, ומגיע לפתרון באופן מפתיע למדי. ההתרה הספרותית והתרת הספקות היא בזכות פרשת הדרכים. מה מאפשרת פרשת הדרכים לאדם שעל ידי הגעה אליה הוא מרגיש שֶניצל? מדוע דווקא הצומת, שנחשב על ידי רובנו מקום מסוכן של התנגשות פוטנציאלית, הוא הוא מקום ההצלה?

אני רואה את הצומת כמקום הבחירה. יתרה מזאת, הצומת מאפשר לנו מבט על כלל האפשרויות ומתוך כך מאפשר בחירה מושכלת. עצם הבחירה היא ההצלה. כאשר הבחירה המושכלת הולמת את אישיותו של הבוחר בה – מתפתחת זהותו ומתחדדת. זו ההצלה. וכפי שכותב הפילוסוף ואיש החינוך האמריקאי ג'ון דיואי: "העצמי אינו דבר-מה מן-המוכן, אלא דבר-מה המתגבש באופן מתמשך על ידי בחירת דרך פעולה".

צמתי הבחירה בחינוך המשלב הם המקומות שבהם זהות המתחנך מתפתחת. בעצם הבחירה של התלמידים – בין שיח שחרית ובין תפילה, בין סוגות שונות ללמידת מחשבת ישראל, בין סמינרים ייחודיים – יש התפתחות זהותית שאנו רואים כחלק בלתי-נפרד מהאני מאמין החברתי שלנו.

פרשת הדרכים, הבחירה, מביאה לפתח הלומדים את עיצוב עולמם בעצמם. התלמידים הופכים להיות שותפים במעשה החינוכי ונוטלים אחריות בעצם בחירתם. בכך, הופכים שותפים למבוגרים, להורים ולצוות ההוראה במעשה החינוכי.

יח"ד או יחד, תרכובת מול תערובת

יחד, שם בית הספר, היה בעבר ראשי תיבות: "יחד, חילוניים דתיים". משמעות השם בהרכב כזה מצייר את בית הספר כמקום מפגש בין שתי קבוצות מובחנות, חילוניים מחד גיסא ודתיים מאידך גיסא. תערובת, שבה כל חלק מוגדר בפני עצמו. כל קבוצה מוגדרת בפני עצמה בעזרת המפגש המחדד עם קבוצה השנייה, או כדבריו של המשורר ג'ון דאן: שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

יחד עם זאת, ההגדרות הדיכוטומיות של קבוצות מובחנות פוגשות מציאות מגוונת יותר. תיכון 'יחד' מתקיים בתוך קהילה. התיכון מקיים דיאלוג מתמיד עם משפחות התלמידים ומשיב את האחריות גם אל הנעשה בבית. קהילת 'יחד' היא קהילה מעורבת שחיים בה אנשים על הרצף הדתי–חילוני ומאפשרת מקום גם למשפחות של דתל"שים, משפחות מסורתיות ומשפחות מעורבות. לעתים אין להן מקום אחר.

יחד, ללא ראשי תיבות, מקיף את המגוון בתוך בית הספר, תרכובת. תלמידות ותלמידים יכולים לבחור להגיע לתפילה רק בימים שני וחמישי – וכך מתאפשרת להם להיות חלק אך לא בצורה מחייבת.

נישאר רגע במשל משיעור כימיה: כאשר אני חושב על הבאת צבעו המיוחד של כל אדם אל היחד, אני חושב על תרכובת ועל תערובת. בתרכובת יש כמה רכיבים הנטמעים בה, ונוצרת זהות חדשה. לעומתה, התערובת שומרת על הייחוד של כל אחד מרכיביה. ישנה חשיבות לתערובת, ליחד שבו המרכיבים שומרים על זהותם הייחודית ומחדדים אותה. אנו ב'יחד' מאפשרים זאת על ידי מסגרת משלבת ולמידה משותפת של מגוון הזהויות, לצד גיבוש הזהות האישית של כל אחד על ידי בחירת מסלולי לימוד מותאמים ויצירת קבוצת שווים. במקביל לעבודה החינוכית על תמהיל התערובת, נוצרת גם תרכובת חדשה של תלמידי החינוך המשלב ובוגריו, הנושאים בשורה לחברה הישראלית בעת הזו.

אחדות ההפכים

הרעיון של "אחדות ההפכים" עומד לדעתי ביסוד החינוך המשלב. כדי לבאר את המושג "אחדות ההפכים" נקרא בדברי הרב קוק:

בכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבוא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם גם כן בונים זה את זה. אין להיבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד. אבל בעלי הדיעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופשים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים.

תמונה של אחדות ההפכים, היינו, שניים הנראים הפוכים לגמרי אך למעשה יונקים מאותו מקור ובעצם קרובים ממה שנדמה, היא, לתפיסתי, שורש החינוך המשלב. ההפכים הנפגשים בפרשת הדרכים יונקים מאותו השורש, המחדד את הזהויות השונות תוך מחלוקת וסובלנות.

אנו נמצאים בבית ספר בו התלמיד, המורה והמנהל מצויים תדיר על פרשת דרכים. לא תמיד זה נוח, ולעתים המחלוקת הזו אף מובילה לחיכוך ולתסכול. אך בעומקם של דברים, אני חושב כי אנו יונקים מאותו מקור, ואנו שואפים להגיע למצב שהשילוב ישרת שלם גדול יותר. וגם בינתיים – ישנו רווח עצום מההליך הדיאלקטי המפתח זהות מתוך הבחירה, מנוכחות כלל חלקי התערובות ומהמחלוקת המפרה ביניהם. ראייה עמוקה יותר של פרשת הדרכים המוזכרת לעיל פותחת צוהר לשורש ההסתעפות המשותף אשר ממנו יוצאות הדרכים.

תיכון 'יחד' בעבורי הוא אותו שולחן השבת של סבתי, אשר במידה רבה עיצב את דמותי היום. המקום שבו יצטופפו יחד האדם החילוני, הדתי, המסורתי, הדתל"ש, בנם ובתם של הזוגות המעורבים וזה שמחשב את דרכו מחדש. מקום שבו מותר ורצוי להתווכח, אולם תמיד לשוב יחד אל השולחן.

אני מביא אל היום-יום החינוכי שלי ב'יחד' את כל פרשות הדרכים האלה. חיי השגרה בתיכון משלב מלאים צמתים קטנים וגדולים והם דורשים ממני הכרעות אישיות וחינוכיות. הבחירה שלי בחיי בחירה היא אתגר מופלא. כל עוד הזהות היהודית והישראלית של תלמידיי מעסיקה אותם וחשובה להם, כל עוד הם יתאמצו לשבת סביב השולחן המשותף, כל עוד יבינו שלעיתים קבלת השונה כרוכה בסבל (סובלנות), אך שם טמונים עזוזם, חיותם וזהותם – אזי אפשרי אותו יחד.

כלי נגישות