איחוד העם ופיוס הינם מטרה חשובה בציבור הדתי לאומי, "את החילונים אנחנו פוגשים בעבודה, בצבא, בחוגים. אנחנו בעד חיבור ואיחוי קרעים אבל לאו דווקא באמצעות חינוך משותף". הדעה הרווחת היא שהפיתויים שישנם בחינוך לצד חילונים ומסורתיים רבים, ועדיף שלא לאתגר את הילדים בשלב מוקדם. על פי גישה זו, עדיף לגדל את הילדים בתנאי חממה, שיזינו אותם ויעצבו אותם, לפני שיצאו אל העולם הגדול. כך הם יהיו מחוזקים ומצוידים בתחושת שייכות, הרגלים, הזדהות, ידע ותודעה אמונית שתלווה אותם בשדה הפתוח.
מכיוון שכך, מאז ומתמיד היה אתגר ליצור איזון בין דתיים לחילוניים בבתי ספר משלבים. נוסף על כך, אחוז הדתיים הרצוי במוסדות אלה אינו מייצג את אחוז האוכלוסייה הדתית לאומית בחברה היהודית ישראלית – השאיפה במקרים רבים היא ליצור קבוצה דתית גדולה בבית הספר המשלב, כדי שלא להעמיד אותם כל העת בתחושה של מיעוט קטן וכדי לתת מענה משמעותי לזהות שלהם.
אז מי הן אותן משפחות המשתייכות לקבוצת הדתיים שבכל זאת שולחות את ילדיהם למוסדות המשלבים? התשובה על כך מורכבת. החברה הישראלית עוברת שינויים "אבולוציוניים" מתמשכים. החשיפה והחיים המשותפים בצבא, באוניברסיטה ובמקומות העבודה יוצרים דיפוזיה והשפעה הדדית בין מגזרים, וקיימת תנועה של חיפוש אישי אחר אינדיבידואליות והתפתחות, הכוללת בתוכה כמה תופעות: הזהות המסורתית זוכה לעיון מחודש, וניסוח העקרונות המנחים שלה מאפשרים לה לצאת מן ההקשר המקובל אל מרחבי החברה היהודית-ישראלית; החברה הדתית נפתחת למגוון צורות ואפשרויות של חיים דתיים, מה שמכונה "דתיי רצף"; במרחב החילוני יש חיפוש אחר הגדרות מחודשות של הזהות היהודית-חילונית. לצד כל אלו קיימת תנועה חוצה מגזרים של חיפוש אחר רוחניות מזה ומימוש עצמי מזה. כך נוצר רצף זהויות רחב ומגוון מבעבר, ובתוך כך רצף זהויות דתיות בתוך הקבוצה המוגדרת "דתית".
יחד עם זאת, בבתי הספר המשלבים ובקהילות המשלבות ניתן להצביע על כמה מאפיינים מרכזיים של דתיות:
• ציונים דתיים פתוחים – משפחות שהזהות הדתית שלהן ברורה, אך בצידה הן מחפשות לחזק ערכים שבעיניהם אולי נחלשו בשנים האחרונות בחינוך הממלכתי דתי, כגון: פתיחות לעולם, שותפות עם הציבורים השונים במדינת ישראל, אוטונומיה וחירות אישית. חלק מאותן משפחות מונעות מתוך האידיאל של איחוי השסעים בחברה, וחלקן חזרו משנים ספורות בחו"ל, ולאחר שראו חינוך יהודי אחר, האמינו שיש להמשיך עם קו זה גם בשובם ארצה, או שהן אינן מזדהות עם החינוך הנוקשה המונהג במוסדות רבים של החמ"ד.
• דתיי הרצף וכינויים דומים – משפחות החשות חיבור עמוק ליסודות שונים מתוך העולם הדתי, הן במובן המסורתי, הן במובן הרוחני והן במובן הסוציולוגי, אך יחד עם זאת נעים בחופשיות רבה יותר ברצף שבין השמירה על ההלכה לבין הבחירה החופשית לעצב את דרכם שלא על פי הוראות הרבנים, ההלכה, המסורת או הנוהג המקובל והמצופה בחברה הדתית. משפחות אלו חשות בנוח למלא את עולמם הדתי-מסורתי במשמעות, כפי שהם רואים אותה, מבלי להיות מחויבים למבנים החברתיים וההלכתיים והמוגדרים של החינוך הדתי. במקרים רבים משפחות אלו חיות בקונפליקט בין העמדה האישית שלהן והנהוג אצלן בבית, לבין החינוך שהיו רוצות שיקבלו בניהם ובנותיהם במסגרות החינוך המשלב.
• משפחות מעורבות – המציאות בחברה הישראלית ועירוב מגזרים בצבא, באוניברסיטה ובמקומות עבודה מביאה ליותר ויותר נישואים של זוגות המגיעים מאורחות חיים שונים. במקרים רבים זוגות אלו בוחרים לשלוח את ילדיהם לבית הספר המשלב, ובמקומות שבהם יש קבוצות זהות בתוך בית הספר המשלב: "מפגש" ו"תפילה", רבים מהם ימצאו את מקומם ב"קבוצת התפילה".
• מתקרבים – משפחות מסורתיות או משפחות שעוברות תהליך של התחזקות או התקרבות לדת. לפעמים מדובר בתהליך של אחד מבני המשפחה ולפעמים של המשפחה כולה.
בכל הקבוצות שתוארו קיימת תנועה, וקיים חיפוש וחשבון נפש – מי אני, מה הגבולות שלי ואיזה השפעה יש לסביבה שלי עליי ולי על הסביבה. כולן יחד יוצרות קבוצה מורכבת והטרוגנית של "דתיים" בתוך המרחב המשלב.
כל אלה מובילים לאחד מהמאפיינים הבולטים בבחירה של הורים לשלוח את ילדיהם לחינוך המשלב: החזרת כובד האחריות של החינוך הזהותי אל הבית. דבר זה נכון לגבי מכלול הזהויות, והוא נכון כמובן גם ביחס לזהות הדתית. אם בחינוך הדתי קיים "אפקט עדר", ותחושה שזה הדבר הנכון לעשות משום ש"כך כולם עושים", הרי שבחינוך המשלב מרכיבים אלו נחלשים, ובמקומם צריכה להיכנס האחריות ההורית. אחריות שמביאה עימה חשבון נפש פנימי, ובירור אמתי לשאלות השונות שמציף הדור הצעיר.
זוהי כמובן עמדה לא פשוטה, והיא מביאה עמה תסכול, חששות ואכזבות מהחינוך המשלב. הורים מסוימים חשים את תחושת המיעוט והקושי לנתב את הילדים מבלי כוחות החיברות; אחרים חשים כי אין בכוחם להעניק לילדיהם את העומק הדתי שהיו רוצים שיקבלו, גם אם מדובר בעומק שהוא רב מזה שהם מגלמים בחיי היומיום בבית.
מערך הציפיות של הורים אלה הוא מורכב, וקשה לממשו באופן מלא בבית הספר המשלב – לא רק משום שבית הספר המשלב מכיל דעות וקולות שונים, שאינם מאפשרים לתהליך החיברות להשפיע בקלות, כפי שקורה במרחבים המקובלים של העולם הדתי. הציפיות הללו עומדות במידה מסוימת בניגוד לקו המנחה של החינוך המשלב, בית הספר וצוותי ההוראה, שכן אלו מאמינים כי עליהם לנהל ולהנהיג את החינוך הזהותי תוך קיום דיאלוג מתמיד בין התלמידים לבין המסורת, בין התלמידים לבין הדרך הנהוגה בביתם. כמו כן, הם מבקשים להניח את המסורת בפני התלמידים מתוך גישה אוהבת ומחבבת, ולא מתוך כפייה ונוקשות. כשמצרפים לכך את המרחב, שיש בו ריבוי קולות ודרכים, הרי שהתוצאה המתקבלת פעמים רבות אינה מחויבות מוחלטת לדת, במובן המקובל.
כך נוצר המתח והפער המתמשך והולך בין העמדה החינוכית של ההורים לבין זו של צוותי ההוראה: ההורים מצפים שבדברים מסוימים לא תהיה בחירה, בדיוק כפי שבשיעור מתמטיקה אין בחירה. ואילו הצוות החינוכי מתמודד עם האתגר לפעול מתוך חיבור ופתיחות, ומתוך עיקרון חינוכי שכפייה אינה נכונה לעולם זהותי, חינוכי וערכי. ההורים מצפים לנראות ולאווירה דתית בבית הספר ולהנחלת ידע ואמונה. חברי הצוות החינוכי שמחזיקים בעמדה דומה מוצאים את עצמם מול מגוון זהויות דתיות (וזהויות נוספות), ומחפשים את המענה המיטבי לכלל הקולות גם יחד, ואת הדרך לעשות את הדברים באהבה, מתוך שיח ורלוונטיות.
אין ויכוח על כך שיש מורכבות גדולה בדרך החינוך הדתי במרחב המשלב, אך מאידך חשוב לזכור שגם דרכו של החינוך הממלכתי דתי רוויה אתגרים. פעמים רבות הבחירה שלא לשלוח את הילדים לממ"ד נובעת מכך שהחינוך הדתי הקונפורמיסטי אינו מצליח לחבב על התלמידים את הפרקטיקה הדתית. דרך זו, שאולי נראית פשוטה יותר, מתגלה לא אחת בסופו של דבר כמייצרת עשייה "אוטומטית", ללא חיבור אמתי, שלעיתים מתהפך בבת-אחת לניתוק וניכור. ובהתאמה לכך, אנו רואים שמספרם של בוגרי החינוך הממלכתי-דתי הבוחרים בדרך שונה מזו שהתחנכו עליה הולך ועולה.
אם כן, איך עושים את זה?
איך מחנכים ילדים לאהבת השם ולקיום אורח חיים דתי מתוך אהבה, מתוך תחושת בחירה, מתוך חיבור לעולם פנימי, ויחד עם זאת, ילדים שחיים בשלום עם דרכים נוספות, תוך קבלה ושותפות אמתית עם אלה הצועדים לצידם בדרך? איך מחנכים להרגלים והזדהות ללא כפייה? איך גורמים לרעיון של התפתחות וגדילה בזכות המפגש עם האחר להתקיים באמת, לא כקלישאה, כיצד מונעים מהפחד מפני שינוי לגרום לנו להיסגר?
אנו נדרשים גם לשאלה כיצד מודדים אם החינוך המשלב הצליח. כאן קיים לא פעם מתח מסוים בין ההורים לצוות החינוכי. האם המדד הוא באופן שהבוגר או הבוגרת מקיימים אורח חיים דתי, מתפללים, לומדים תורה, "נראים כמו" דור ההורים? או שמא המדד הוא פיתוח עמוד שדרה, חיבור רגשי, הזדהות עם עולם ערכים יהודי, מבט-על מה שמתרחש בעולמו הפנימי של הבוגר וההבנה שכל אחד ואחד מילדינו יכול להביא לידי ביטוי את עולם הערכים הזה בדרכו שלו?
מותר לנו לבקש גם וגם. גם חינוך לאהבה וחיבור ואמונה ובחירה וגם תקווה שהילדים ילכו בדרך שבה אנחנו מאמינים. יחד עם זאת, בחרנו בדרך שבה נתיבים שונים ודרכים שונות לבטא רעיונות וערכים. החינוך המשלב מחדד זאת. אני מאמינה שהמפתח ל"גם וגם" טמון בשותפות חינוכית מתמשכת בין ההורים לצוות החינוכי, שלכאורה מחזיקים צדדים שונים של התמונה, אך למעשה הם מחוברים לאותו רעיון, רק מתבוננים עליו מזווית קצת אחרת.
שותפות זו עליה לעמוד על יסוד אמונה עמוקה בדבר הקשר הנכון והבריא שבין הקהילה הבית ספרית לבין המשפחה והקהילה. למעשה ניתן למצוא מכנה משותף רחב בין ההורים והמורים בעניין זה – אלו כמו אלו מסכימים שהשאיפה הינה לחנך לאהבת השם ולקיום אורח חיים נבחר מתוך אהבה, מתוך תחושת בחירה, חיבור לעולם פנימי, ויחד עם זאת חיים בשלום עם דרכים אחרות, קבלה ושותפות אמתית. אל לנו לחשוב שעלינו לוותר על אחד מן הצדדים. ההורים צריכים לבחון לעומק מהו הערך שבגללו בחרו לשלוח את ילדיהם לחינוך משלב, וכן לבחון מחדש מהו המדד האמתי להצלחת התהליך, ומה החלק שלהם בו. מצד שני, תפקיד הצוות החינוכי להבין את המורכבות הגדולה שההורים מצויים בה, ולאפשר מגוון מענים, תוך הקשבה מתמדת לקולות השונים והצרכים העמוקים שהם מעלים.
חשוב להבין שהחינוך המשלב הגיח לעולם כמענה לצורך: החברה הישראלית, ובתוכה חלקים לא קטנים מהחברה הדתית, עוברת שינוי, והחינוך המשלב לקח על עצמו את האתגר לתת מענה לתנועות החלות בחברה. המענה שיינתן יצטרך להיות מענה דיפרנציאלי. שכן, מענה אחד לכולם משמעותו בדרך כלל שאינו מענה שלם לאף אחד. הסיכוי לתת מענה למגוון הצרכים והרצונות הוא דווקא ליצור קשת של מסלוליים ייחודיים לקבוצות שונות, ואפשרות לחבר בין הקבוצות במגוון דרכים.
עוד דרך ארוכה נכונה לנו, אך עלינו לזכור שזו חלק מן התנועה הגדולה שעוברת החברה היהודית בישראל, והאתגרים הללו הם מבורכים, כך בעיניי לפחות, משום שהם מקדמים אותנו למצוא את הדרך הטובה ביותר לחנך את בנינו ובנותינו בדרך שלנו, אך לא מתוך כפייה וחובה, כי אם מתוך דיאלוג והתפתחות, הקשבה ושיח עם דעות אחרות, כדי ליצור זהות עמוקה ומשמעותית יותר בעבורם. ואולי גם בעבורנו, המבוגרים.
