לפני עשר שנים התחלנו, תחיה הרמן ודורי הנמן, את הדרך להכשרת מורים לרשת מיתרים. בתחילה פעלנו במסגרת מכללת ליפשיץ ובה הדרכנו יחד את הסטודנטים בעבודה מעשית. הסטודנטים היו גברים בוגרי ישיבות אשר ראו אתגר בהוראה בבתי ספר משלבים.
לאחר שהתאחדה מכללת ליפשיץ עם מכללת הרצוג המשכנו להדריך פדגוגית קבוצות של סטודנטים וסטודנטיות. כולם היו בוגרי החינוך הדתי, חלקם בוגרי ישיבות וחלקם לא. משתי קבוצות אלו הגיעו מורים בודדים לרשת מיתרים. התברר לנו שדרושה תכנית הכשרה שלמה שבה ילמדו את כל לימודי התואר באווירה משלבת. לשם כך פנינו לכמה מכינות מעורבות שעזרו לנו לגייס מתוך המדריכים והבוגרים שלהם מועמדים לתכנית. וכך, הודות לשיתוף הפעולה שבין רשת מיתרים ומכללת הרצוג, יצאנו לדרך. המחזור הראשון התחיל בשנת הלימודים תשע"ז ותלמידיו סיימו תואר B.Ed בסוף שנת הלימודים תש"ף. כל שנה מאז נוסף מחזור חדש וכיום לומדים במסלול זה כ-40 סטודנטים וסטודנטיות. במאמר זה ברצוננו לפרוס את החזון ואת האתגרים שעימם התמודדנו בתהליך זה.
דמות המורה שרצינו להכשיר היה של איש שהוא בן בית בכל מרחבי התרבות היהודית. מורה פתוח, קשוב ומכיל לתלמידיו, אשר מסוגל להוות באישיותו גשר בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ובין אנשים שונים. מורה שרואה את מרכז חייו בחינוך ובהעצמה של תלמידיו. דגם השותפות שעמד לנגד עינינו הוא דגם המכינות המעורבות, בהן לומדים יחד דתיים וחילוניים ויוצרים יחד עתיד משותף לחברה הישראלית. לדעתנו החברה הישראלית זקוקה לחזון חדש, חזון הנובע ממקורות המורשת היהודית לדורותיה ומשוחח עם החברה הישראלית כפי שהיא. חזון שיש בו אהבת השלום, אהבת האדם ואהבת המורשת היהודית על כל חלקיה.
השפה בבתי הספר של מיתרים היא שפת הקהילה. לא היחיד על אופיו ורצונותיו נמצאים במרכז אלא הקהילה, על כל השונות המצויה בה. מורי רשת מיתרים מזוהים עם קהילת בית הספר. קהילה זו אינה מתחילה ונגמרת כאן ועכשיו אלא מתרחבת במרחב ובזמן. היא שייכת למסורת היהודית על כל חלקיה ולעם היהודי על כל חלקיו, בארץ ומחוץ לה.
בתי הספר מדגם 'מיתרים' לא היו קיימים בדור הקודם. בני הארבעים–חמישים למדו אך ורק בבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים דתיים. לכן דמות בית הספר שאותו מכירים מורים אלו הוא דתי או חילוני.
מורים שצמחו במערכת החינוך הממלכתית למדו חלקים מתוך המסורת היהודית. חלקם הגדול לא הצליחו ליצור תחושה של קרבה עם המקורות היהודיים. חוסר תחושת הביתיות במקורות היהודיים מקשה על רבים מהם ללמד את המקורות הללו.
מורים שצמחו במערכת החינוך הדתית ובעיקר בישיבות רכשו בקיאות רבה במקורות ובמידה רבה גם הרגשה של בני בית. סטודנטים אלו, שאיתם התחלנו את המסע להכשרתם לרשת מיתרים, עוררו את השאלה מה מלמדים. בחינוך הדתי לימוד התנ"ך נצבע מיד בצבעים של חז"ל ושל הפרשנות. דעתם של פרשנים וחוקרים המאתגרים את הקריאה המסורתית אינה נשמעת. אין מקום לקריאה יחפה של התנ"ך ושל מדרשי חז"ל. כאשר סטודנטים אלו באים ללמד בבתי הספר של מיתרים לא קל להם לעבור לקריאה מאפשרת יותר ורב-קולית של המקורות.
קושי נוסף שעלה מקבוצות סטודנטים אלו היה אופי הדיון והלימוד עם התלמידים. בבתי הספר הדתיים לימוד המקורות מכוון לחינוך התלמידים לשמור תורה ומצוות בדרכו של בית הספר. ברשת מיתרים יש הנחה שכל תלמיד יבחר את דרכו ולכל הדרכים יש מקום ויש לגיטימיות. לא פעם ראינו את הקושי של הסטודנטים ללמד בשפה מאפשרת ולא בשפה הרואה דרך אחת כעדיפה על חברותיה.
קושי נוסף שעלה היה בתחום החברתי. בתי הספר הדתיים ובמיוחד הישיבות בנויות על הפרדה מגדרית. בנים לומדים לחוד ובנות לומדות לחוד. בבתי הספר של מיתרים לומדים ומלמדים יחדיו נשים וגברים. ההמצאות בתוך חברה שיש בה שילוב מגדרי הייתה קשה לחלק מבוגרי הישיבות.
שאלה שהעלו פעמים רבות הסטודנטים הדתיים הייתה אם אנו נשלח לבית ספר כזה את ילדינו. שאלה זו נשאלה גם על ידי סטודנטים שלא היו להם עדיין ילדים. לדעתנו שאלה זו מייצגת שאלה גדולה יותר והיא שאלת הזהות המגזרית. בתי הספר של רשת מיתרים יוצרים תחושת 'אנחנו' אחרת, 'אנחנו' שכלולים בו גם אנשים דתיים וגם שאינם כאלה. לחלק מן הסטודנטים זה היה המעבר הקשה ביותר – היכולת לראות חלקים שונים של החברה הישראלית שייכים ל'אנחנו' אחד.
נושא זה של ההזדהות הביא אותנו לשנות את אופי ההכשרה. הסטודנטים שנכנסו לתכנית משנת תשע"ז ואילך היו צעירים שהחיים המשותפים היו חלק מחייהם עוד קודם. הם היו בוגרי המכינות המעורבות, מדריכים בהן או צעירים ששירתו בצה"ל תקופה ממושכת. חלקם גדלו בחינוך דתי וחלקם בחינוך ממלכתי על כל גווניו. תהליך ההכשרה התעבה והתארך. הסטודנטים לומדים ארבע שנים מלאות יחד במגמת המכללה. כל הלימודים, לימודי תושב"ע ויהדות ולימודי היסטוריה, נעשים יחדיו. בלימודים מושם דגש על לימוד בחבורות קטנות של הסטודנטים. בחבורות אלו נוצרת הכרה מעמיקה יותר ואמון גדול יותר בין סטודנטים בוגרי החינוך הדתי לבוגרי החינוך הממלכתי. לימוד משותף גם של הקורסים האקדמיים מייצר שיתוף ידע ודרכי למידה בין כולם.
בשורות הבאות נבקש לתאר בקצרה את היסודות המנחים אותנו בתכנית ייחודית זו להכשרת מורים, כדי להיטיב לתאר כיצד עקרונות היסוד שלנו מביאים רוח רעננה ובשורה חשובה לכל העוסקים במלאכת החינוך בימינו, ולא רק בעבור מסגרות החינוך המשלב.
במרכז כל מעשה חינוכי עומד האדם. חינוך הוא מפגש בין אדם מבוגר יותר ואדם צעיר יותר, כאשר המפגש אמור להצמיח ולגדל את שני הצדדים. המחנך פוגש אנשים צעירים ומנסה לקדם אותם להיות אנשים בעלי יכולת לצלוח את מהמורות החיים. החניך פוגש מבוגר בעל ניסיון המאמין בו ובכוחותיו ומבקש את טובתו. המחנך פוגש את החיים בשיא תסיסתם ועולמו מתרחב משאלותיהם ומחשבותיהם של תלמידיו. רוחם הטובה של האדם הצעיר ושל האדם המבוגר היא התשתית שעליה ניתן לבנות את המעגלים הבאים. נושאי הלימוד המצויים במעגל זה הם כישורי חיים ושיעורי חינוך, העוסקים באדם ובמקומו בתוך החברה. מטרות החינוך בתחום האישי הן להצמיח אדם שלם שיש בו מארג מורכב של איזונים. הוא יודע לאזן בין עולמו הרגשי לשכלי. הוא יודע לנהל את עצמו בצורה מושכלת, לנהל את הזמן לנהל את המשאבים העומדים לרשותו. לנהל מערכות יחסים מיטיבות עם עצמו, עם הוריו, עם אחיו ועם מעגלי חברים שונים.
המעגל השני הוא האדם כבן למורשת תרבותית. כל אדם נולד לא רק לאביו ולאימו אלא גם לתוך מורשת תרבותית שהוא חלק ממנה. אדם צריך להבין מהיכן הוא בא כדי להבין לאן הוא הולך. המורשת התרבותית כוללת את לימודי הלשון וההיסטוריה, התנ"ך והתלמוד, הספרות וההגות. המורשת התרבותית עוסקת בשאלות זהות, מי אני ומי החברה אליה אני משתייך. במובן זה יש בידי לימודי המורשת התרבותית לחזק את זהותו של התלמיד. חלק מזהות אישית הם ערכים ועקרונות שעל גביהם מעוניין הצעיר להשתית את חייו. אני מניח שקבוצות שונות יגדירו בדרכים שונות את אופי המורשת. ראוי שיהיה ויכוח בשאלה מהי המידה שבה יילמדו כל אחד מרכיבי המורשת. למשל, שאלת היחס בין תולדות עם ישראל ובין תולדות העמים ראויה לדיון בכובד ראש. דיונים אלו מותר להם להיות חשופים גם לפני התלמידים. כך או כך יש צורך להפוך את התלמיד לבן בית בשפתו ובכל מורשתו התרבותית.
המעגל השלישי הוא הלימודים המכוונים ללקיחת חלק בעולם הכלכלי. המערכת החינוכית מכשירה את תלמידיה לקחת חלק בתחומי העשייה הכלכלית כפי שהם היום וכפי שאנו מדמיינים אותם בעתיד. בתחום זה מצויים לימודי השפות הזרות ובמיוחד אנגלית. לימודי המתמטיקה המהווים בסיס לעיסוקים הנדסיים ומדעיים שונים, לימודי המדעים, הכלכלה, המחשבים והרובוטיקה. חשוב להזכיר לעצמנו כי עולם התעסוקה משתנה במהירות. לכן עלינו לטפח מיומנויות של גמישות ושל למידה מחדש של תחומים חדשים, וכן לטפח יכולות חברתית המאפשרת עבודה בצוות שבו כל אחד תורם מן החוזקות שיש בו.
החלוקה לשלושה מעגלים מחדדת את הכישורים שאנו מעוניינים לפתח אצל המורים לעתיד.
במעגל הפנימי המורה הוא במידה רבה מטפל. הוא אמור לדאוג שתלמידיו יעמדו על רגליהם ויהיו מסוגלים לשאת את קשיי החיים על גבם. הוא מבין את תלמידיו ומעודד אותם למצוא את דרכם האישית. במעגל זה האמפתיה היא אחד הכלים החשובים. לכן חשוב לפתח אמפתיה אצל כל המכשירים עצמם להוראה.
במעגל השני המורה הוא בן התרבות הבא לשתף את תלמידיו בכל מכמני המורשת התרבותית. הוא אוהב את התרבות שהוא מלמד, הוא מרגיש בן בית בתוכה והוא מזמין את תלמידיו לחיות בתוך התרבות כמוהו. עיסוק בתרבות מעורר שאלות על האדם על החברה ועל הקהילה שבה חיים המחנך והתלמיד. צעירים רגילים לאתגר את המורשת התרבותית בשאלות של רלוונטיות. הם יטענו כי אבד הכלח על המורשת. על המחנך לשבת ולדון עימם בדרכים שבהן המורשת התרבותית רלוונטית גם היום. לימודי המורשת התרבותית אינם רק ידע אלא גם מיומנות של הבנת הנקרא ושימוש עשיר יותר בשפה ובמכמניה. עולם הערכים העולה מן המורשת התרבותית יש לו חלק בבניית התלמיד כאדם. במעגל זה הכישורים הנדרשים מן המורה הם כישורי הדיון והחשיבה עם. המורה מזמין את התלמיד אל תוך הדיון הבין-דורי שמזמנת לנו המורשת התרבותית.
במעגל השלישי נמצאת ההכשרה ליכולת ההתפרנסות בדור הבא. עלינו לטפח במורים גמישות רבה ויכולת להמציא את עצמם מחדש. לשם כך ראוי להעמיק את הבנתם בחוקי הכלכלה והחברה ובתהליכים העוברים על עולם הרשתות הווירטואליות.
בשלושים השנים האחרונות עברה מערכת הכשרת המורים תהליך של אקדמיזציה ושל מדידה והערכה. הצורך להעריך כל דבר לחץ את המערכת ללמד בדרכים שקל בהם לתת ציון. הדגש על הישגים אקדמיים שם בצל את האישיות של המורה ואת יכולתו ליצור קשר אישי עם תלמידיו. גם המורים המלמדים את מקצועות התרבות, לשון, היסטוריה, תנ"ך וספרות, הוכשרו בעיקר בתחום הידע ופחות ביכולת לנהל דיאלוג פורה ומצמיח על הידע.
תהליך האקדמיזציה שינה גם את אופי מורי המורים. בעבר, השלד של צוות ההוראה היה מורים ותיקים. מורים אלו הנחילו באופן אינטואיטיבי את החוויה המיטיבה ביחסי המורה והתלמיד ואת החזון התרבותי. כיום סגל המורים המלמדים במוסדות להכשרת מורים הם אקדמאים שעיקר עניינם הוא יצירת מחקר.
השינוי פגע גם בחבורה הלומדת. בעבר הכיתה המכשירה עצמה להוראה למדה יחדיו שעות ארוכות ויצרה קשרי רעות הדדיים בין חבריה. פיצול הכיתות לקורסים שונים והתמחויות שונות יוצר סטודנטים היודעים לעבוד לבדם ולא רואים את עצמם כחלק מצוות.
כאמור, שיתוף פעולה בין רשת מיתרים ובין מכללת הרצוג הוליד מסלול חדש של הכשרה להוראה. כל הסטודנטים חיים בחברה משותפת של דתיים וחילוניים ועוסקים בחינוך. הקבוצה לומדת את רוב הקורסים יחד. הלימוד המשותף יוצר חבורה מגובשת והקבוצה מהווה עוגן תומך לכל החברים בה. הקבוצה נוהגת לאכול ארוחת צהריים משותפת ולסייע זה לזה במטלות הלימודיות. היחס של המורים לסטודנטים הוא קודם כל אישי ואנושי. הלימוד של מקצועות המורשת התרבותית נעשה מתוך מבט רחב ורלוונטי. הסטודנטים מוזמנים לבירור אישי של תרבותם ומקומם בתוך המורשת התרבותית. גם צוות המורים הוא מעורב, הן באופיו, הן ברקעו התרבותי והן ברקעו האקדמי. היחס האישי שבין המורים ובין המורים לתלמידים מהווה דגם לשלושת המעגלים שעליהן דיברנו כאן. במרכז היחס האישי, סביבו היחס הרציני והמעמיק למורשת התרבותית, ובמעגל השלישי סטנדרטים אקדמיים גבוהים בכל התחומים הנלמדים.
בוגרי המחזור הראשון של התכנית כבר החלו להשתלב בבתי הספר של רשת מיתרים. אנו מעריכים שגם המחזורים הבאים ישתלבו ברשת מיתרים. מורים אלו, שעברו הכשרה משמעותית בתוך חברה משלבת, יוכלו לקדם את החינוך וההוראה הקהילתית בתוך רשת מיתרים. הצלחת המחזור הראשון נותנת לנו את התקווה כי המחזורים הבאים ישביחו את בתי הספר שבהם ילמדו, הן ביחסם האישי לתלמידיהם והן ביכולתם להעניק משמעות רלוונטית לעולמם התרבותי.
אנו מייחלים ששלב זה יהיה תשתית לבניית בתי מדרש של יהדות ישראלית. בבתי מדרש אלו יגדלו תלמידי ותלמידות חכמים המעורים בתוך החברה הישראלית ומעמיקים במורשת היהודית על כל חלקיה. מתוך בתי מדרש אלו יצמח לדעתנו החזון החדש של החברה הישראלית, חזון שיש בו אהבה לעם היהודי כמו שהוא ולמסורת הדורות על כל השפע שבה.
