"תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה"

לימוד בית מדרשי ככלי בבינוי קהילה מעורבת

רבות ודאי ידובר בעתיד הקרוב והרחוק על מפעל חייו זה של הרב שטיינזלץ. רבים ודאי ירחיבו את הדיבור על פתיחת שערי התלמוד לרבבות אלפי ישראל, שלא היו יכולים לגשת אל התלמוד אלמלא פירושו של הרב שטיינזלץ. אחרים ודאי יצביעו על הזיקה העמוקה שבין התפתחותו של פירוש זה לבין צמיחתן של מסגרות לימוד פלורליסטיות שמאפשרות לכל אישה ואיש לגשת אל התלמוד ולהעשיר את עולמם הרוחני מן החכמה האצורה בו. ויש שיעמדו על כוחו של הפירוש דווקא בלשונו הקצרה ובדרכו המצומצמת, המאפשרת להמשיך את דרכי הפירוש והפלפול על אודות התלמוד מימים ימימה.

אך לבד מפתיחת אוצרות הרוח של המסורת התלמודית לכל העם היהודי, ולבד מן האפשרות לאסוף מים החכמה הזו מרגליות טובות, הרב שטיינזלץ האמין כי לתלמוד ישנו תפקיד חברתי-חינוכי מכריע בעבור הלומדים בו. בכוחו להפוך את החברה לחברה קשובה ודיאלוגית יותר. וכך כתב בהקדמה לספר "נתיב התלמוד", אשר נועד להנגיש מבחר סוגיות תלמודיות לנוער הישראלי:

במובן הזה התלמוד הוא, לא רק בכוליותו אלא בכל קטע וקטע שבו, ספר של דיאלקטיקה, דברי שיחה, ודברי ויכוח. הלומד בספר הזה ומפנים אותו זוכה להבין מה נקראת שיחה הגונה, זו שאיננה אוסף של צעקות מצד לצד אלא ניסיון לשמוע את האחר ולהבין את דבריו, גם כאשר אין מסכימים להם. הדיון הדיאלקטי הזה, שהולך כהמשך מתחדש של גישות ושיטות שונות, הוא משמעותי גם לגבי הלומדים בו. הלומד את הספר ונעשה בשל כך, ולו במידה מזערית, "תלמודי", זכה להגיע להישג חשוב של התפתחות נפשית.התלמוד הוא גם ספר שמרשה לשאול שאלות, אולי מעודד שאלות, ועם זאת מתייחס בדרך ארץ לנושאים של הדיון ולכל המשתתפים בו. 'קצת תלמוד' יכול משום כך לתת תרומה גדולה לאנשים הקופצניים, המתלהמים וחסרי הסבלנות של ארצנו היפה.
("נתיב לתלמוד, הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, יניב מזומן, ידיעות ספרים וקרן מתנאל, ישראל, 2017, עמ' 9)

הרב שטיינזלץ האמין כי גדולתו של התלמוד מצויה דווקא בשקלא וטריא שבו, במחלוקות שבו, בדעות השונות המשוחחות ביניהן. חשיבותו של התלמוד אינה מתחילה ונגמרת בחכמה האצורה בו, רבה ורחבה ככל שתהיה, אלא בהיותו ספר אשר הצועדים בעקבותיו יכולים להפוך בעצמם להיות מעט "תלמודיים" ולהפוך את השיחה והמחלוקת שביניהם ממאבק קשה וגס לדיאלוג מכבד וקשוב.

בספרי "תלמוד שנוי במחלוקת" (רסלינג, 2019) צעדתי בעקבות גישה זו של הרב שטיינזלץ. לאורך הספר ביארתי סוגיות שונות שמתקיימת בהן מחלוקת עזה בין התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, וכן בין החכמים המוזכרים בכל אחד מן התלמודים, אך בה בעת נשמר הכבוד והמקום לדעות השונות. הצגתי כיצד בקריאה מדרשית ניתן לפשט את המחלוקות ולראות בהן מחלוקות שמטרידות ומעסיקות את החברה היהודית בישראל – כאן ועכשיו, תוך נתינת מקום משמעותי לדעות השונות, כל אחת מהן. ביקשתי לקרוא את הסוגיות באופן פילוסופי ורעיוני, ובכך להראות כיצד המחלוקות שהעסיקו את חכמים רלוונטיות למציאות חיינו. לא רק לאלו הנאמנים למסורת ההלכתית של התלמוד, אלא לכל החברה היהודית לגווניה.

בשורות האחרונות של ספרי כתבתי שהקריאה המדרשית המחברת בין המחלוקות שבתלמוד לבין המחלוקות שבחיינו שלנו חשובה לא רק בעבור זהותו של היחיד, אל גם בעבור קיומה של הקהילה והחברה. טענתי שלמחלוקות בתלמוד ולדרך הלימוד התלמודית יש תפקיד מכריע בכינון חברה קשובה ודיאלוגית:

הקהילה יוצאת נשכרת מדרך קריאה זו, ראשית מכיוון שחבריה נעשים קשובים יותר אלו לאלו. ושנית מכיוון שהיא מניחה בליבה ובלב פעולתה את תרבות המחלוקת, המחלוקת שבתוך התלמוד והמחלוקת שבין התלמודים. וכך המחלוקת נעשית שפת הקהילה – שפה שמחד גיסא אינה נמנעת מהמחלוקת, אינה משתיקה את המחלוקת ואינה חוששת מפניה, ומאידך גיסא שפה שבה המחלוקת אינה רק העמדת דעות שונות זו לצד זו, מבלי שהאחת נוגעת בחברתה, אלא שפה המעודדת שיח, הפריה הדדית, יצירה שהולכת ונבנית מתוך דיאלוג עם האחר.
("תלמוד שנוי במחלוקת" , אליסף תל-אור, רסלינג 2019, עמ' 234)

בישראל כיום צומחות יותר ויותר קהילות מעורבות, המחפשות אחר מכנה יהודי משותף מזה אך רחב ורב-פנים מזה. חלק מן הקהילות צמחו מתוך מניעים אידאולוגיים וחלקן צמחו בדיעבד מתוך נסיבות החיים. אך אלו כמו אלו מחפשות אחר שפה ומנגנונים אשר יאפשרו להן לחיות ברעות ובשלום.

בשורות הבאות אבקש לפתח את הטענה התיאורטית על כוחו של התלמוד ביצירת חברה קשובה ודיאלוגית כפי שהציג הרב שטיינזלץ. אנסה לשרטט את הדברים באופן שלם יותר ולפרוט את הטענה העקרונית לכדי תיאור מעשי של דרך הלימוד, צורת הלימוד ומקומו של הלימוד בחיים הקהילתיים והחברתיים כיום – כך שיוכלו באמת להיעשות לכלים אשר בכוחם להשפיע על החברה.

דיאלוג או שיח פנימי

כאשר יש סוגיה חברתית שמעוררת קונפליקט בקהילה אחד הכלים המיטביים שבהם מקובל לעשות שימוש הוא שיח-קהילתי. לשיח קהילתי שני תפקידים משמעותיים: ראשית, הוא מהווה אפשרות לחברי הקהילה לשפוך את ליבם, להשמיע את קולם, לוודא שאכן הם ועמדותיהם זוכים לקבל מקום של ממש בקהילה. שנית, הוא מהווה כלי מיטבי בתהליך קבלת ההחלטות – לעיתים בכוחו להוביל לפשרה שעליה כל הצדדים מסכימים והכול יכולים לחיות איתה בשלום, אם כי אף אחד מהצדדים אינו חש שהיא הפתרון האידיאלי מבחינתו. במקרים אחרים ההחלטה יכולה להתקבל גם בהצבעה, בהכרעת הרוב, כאשר המיעוט שדעתו נדחה לכל הפחות יודע שדעתו נשמעה ולא הושתקה או צונזרה.

הנחת היסוד העומדת מאחורי תהליך זה הוא שתפקידו של השיח הקהילתי הוא לטפל בכל מה שקורה בממשק שבין האנשים השונים המרכיבים את הקהילה. דהיינו, הדעות שבהם מחזיקים חברי הקהילה הן דעות סגורות וברורות. לשיח הקהילתי אין מטרה לגעת בהן או לדון בהן, אלא תפקידו המרכזי הוא למצוא את הדרך להפגיש בין הדעות השונות בצורה הנעימה, הבריאה והמיטבית ביותר. לא אחת מתוך המפגש החי, מתוך השיח והדיאלוג, מתרחש גם דבר-מה בחדרי ליבו של האדם. לא אחת המפגש עם האחר,- או שמיעת העמדה המנוגדת לדעתו של האדם אכן חודרת אל תוכו פנימה, וגורמת לו לחשוב מחדש על עמדתו. ואולם, כאמור, אין זו מגמתו הראשונה של השיח הקהילתי.

כאן לתפקיד של הלימוד יש תפקיד אחר לחלוטין, ואפשר לראות בו שלב מקדים ומשלים לתהליך השיח הקהילתי. הלימוד מבקש ליצור השהייה במפגש שבין האדם והאחר, ולבקש מהאדם לבחון מחדש את עמדתו שלו, על סמך הלימוד.

יש להבהיר, אין הכוונה שלימוד מקור כזה או אחר צריך להוביל בהכרח את האדם למסקנה חדשה. הלימוד שבו אנו מדברים הוא לימוד בית-מדרשי, ובו לשותפים ללימוד יש תפקיד מרכזי ביותר: לפרש את המקורות, לדון בהם, להביע את דעתם על גביהם. במובנים הללו הוא דומה מאוד לשיח הקהילתי. אלא שכאמור תכליתו הראשונה היא שונה. היא אינה מבקשת רק לפתור את הבעיה שבמפגש שבין בעלי הזהויות והעמדות השונות, היא אינה מבקשת רק להנכיח את הדעות השונות, אלא היא קוראת לכל אחד ואחת לבחון את עמדתו, לבדוק מחדש את ההכרעה שעימה הגיע למפגש, ולהשהות את המפגש עם האחר עד לבירור העמדה האישית של האדם עם עצמו.

במילים אחרות, בעוד שהשיח הקהילתי מבקש לפתור את הבעיה, הלימוד מבקש לשהות בה. ובעוד שהשיח הקהילתי מבקש לקיים דיאלוג, הלימוד מבקש להעצים את השיח הפנימי – של האדם עם עצמו.

הד עמוק לדעות השונות

הלימוד אינו תורם רק בממד האישי של התהליך, הוא גם מאפשר לשיח הקהילתי להיות שיח מיטיבי יותר. על פי רוב, כאשר אנו מגיעים לקונפליקט בין זהויות שונות, בין עמדות שונות, בין ערכים והכרעות שונות, כל צד בשיח יודע לבנות היטב את הטיעונים העומדים ביסוד שיטתו, ומנגד הוא ממסגר את הדעות המנוגדות לדעתו כדעות נפסדות אשר עומדות על כרעי תרנגולות, או שנובעות מכל מיני מניעים זרים, משניים ולמעשה חסרי משמעות.

אמנם, השיח הקהילתי על פי רוב אינו גולש אל מחוזות השיח הפוליטי, שלצערנו מקובל בו מאוד בימינו להשמיץ, לזלזל ולקטלג את הדעות של המפלגות היריבות. גם כאשר השיח נותר ענייני ומכבד (אם כי גם במקרים אלו לא אחת הנגע של השיח הפוליטי פשה) המחיצות שאנו בונים בין הדעה שלנו לבין הדעה של האחר אינן נשברות בהכרח, ועדיין העמדות שלנו נצבעות בצבעים רציניים ומשמעותיים, ואילו הדעות של האחר נצבעות בצבעים קודרים ואפלים, אם בשל המניעים שאנו מייחסים להם ואם בשל ההשלכות הנוראיות שאנו סבורים שיבואו בעקבות דבריהם.

וכאן נעוץ יתרונו השני של הלימוד. הלימוד מאפשר לדעות השונות לקבל את רוחב הדעת, את העומק ואת הרצינות שעומדים ביסודן. ההשהיה שמציע הלימוד במפגש שבין הזהויות השונות מאפשר לכל אחת מהן להציג את עצמה באופן מלא ושלם, באופן שבו בסופו של דבר הלומדים רואים כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וכי יש משקל רב ומשמעותי גם בעמדה שמנגד.

בכך משלים הלימוד את התפקיד הראשון שמניתי לעיל ביחס לשיח הקהילתי, ומאפשר לשיח זה למצות את עצמו עד תום. דהיינו, בכוחו של הלימוד לאפשר להשמעת הקולות שונים לקבל את המקום הראוי להם בליבם של השותפים לדרך, יותר מאשר הצגתם של רעיונות אלו מפיהם של הדוברים עצמם. זאת משום שמנגנון ההשהיה שמציע הלימוד מאפשר ללומדים לחשוב על הדברים מחדש, משום שמנגנון הלימוד מאפשר להציג את הרעיונות העמוקים שביסוד הדעות השונות ומשום שהדעות שמופיעות בלימוד הן אינן בהכרח דעות הנוגעות במעשה עצמו שאנו עסוקים בו, אלא ברעיונות דומים. וממילא דבריהם אינם מאיימים עלינו במובן של ההכרעה המעשית, ובכך מאפשרים לדבר בנושאים אלו בלב פתוח ונפש חפצה.

סוגיות חברתיות וסוגיות יהודיות

לא כל הקונפליקטים והאתגרים העומדים לפתחה של קהילה שיש בה מגוון זהויות יהודיות שונות ונבדלות זו מזו זהים האחד לשני. חלק מן הקונפליקטים הם קונפליקטים הקיימים בכל קהילה – באשר היא, וחלק מן הקונפליקטים קשורים קשר עמוק במגוון הזהויות היהודיות המתקבצות באותה קהילה. בעיניי, גם בכל הנוגע לסוגיות החברתיות העומדות וקיימות בכל קהילה וקהילה, לבחירה בשפה הבית-מדרשית וללימוד יש תפקיד משמעותי, כפי שארחיב להלן.

בראש ובראשונה יש לשפה זו תפקיד מכריע ביותר באותן הסוגיות הנובעות מן הייחודיות של הקהילה כקהילה שיש בה מגוון זהויות יהודיות, ודרכים שונות שבהן בוחרים חברי הקהילה לממש את הערכים ואורחות החיים היהודיים שלהם. נדמה לי שאפשר להצביע על כמה סיבות שבגינן הדבר הוא פשוט וחשוב גם יחד, אך בשורות קצרות אלו אצביע רק על סיבה מרכזית אחת שאני מוצא לעניין זה: העיסוק בשאלה חברתית-יהודית בשפת המקורות מאפשר ליצור את תחושת הרציפות שחשובה בעיניהם של רבים מחברי הקהילה. רבים מחברי הקהילה המעורבת דואגים שמעשיהם ימשיכו וישמרו על המסורת היהודית, כפי שזו נהוגה מדורי דורות, כפי שהם רואים זאת בעיני רוחם. לעיתים החיפוש אחר תחושת השייכות והרציפות הזו מתורמת לשמרנות או לצורך באישור מבעלי הסמכות, שהם כביכול אלו האמונים על שמירת שרשרת הדורות הזו. שאיפה זו היא שאיפה רצינית ומשמעותית, אך לא אחת היא עומדת בסתירה למרכיבים אחרים הקיימים בקהילה המעורבת: ההנחה שהקהילה המעורבת היא קהילה שיש בה ריבוי דעות, ואלו מוכרעות בסופו של דבר בכלים דמוקרטיים – של שיח והכרעת הרוב, ולא כפיפות לסמכות זו או אחרת; וכן הנחת היסוד שהחיים המשלבים מאתגרים את המסורת, ולו בכך שהם מניחים את הנחת היסוד לפיה מימוש החיים היהודיים אינו חייב להיעשות במסגרת ההלכה.

ועל כן, אפשר ששפת הלימוד והלימוד הבית-מדרשי בכוחם לענות על אותה השאיפה (אם כי אין זה פותר את מכלול המרכיבים שבנוגע לבעלי הסמכות וכו', שכן הפנייה אליהם אינה נובעת רק מהרצון הנ"ל), אך בצורה שהולמת יותר את הקהילה המעורבת. העיסוק במקורות יהודיים והפנייה אליהם במטרה שאלו יעזרו לנו לפתור את הדילמה שאל מולה אנו עומדים מייצרת בהכרח את אותה זיקה ורציפות בין הדורות, אלא שהיא שומרת על החירות להכריע ולחדש מבלי להיזקק לבעלי הסמכות.

השפה הבית מדרשית כשפה מרכזית בבינוי הקהילה

כאמור, איני סבור שהשפה הבית מדרשית חשובה רק בנוגע לאותם המקרים שבהם הקונפליקט החברתי בקהילה שיש בה מגוון זהויות נובע מסוגיה יהודית שלגביה חלוקים החברים, אלא גם במקרים חברתיים אחרים, שלכאורה אין להם קשר ישיר לעניין זה.

וכאן אנו מגיעים לתפקיד משמעותי נוסף של הלימוד הבית-מדרשי, אשר מצטרף אל השיח הקהילתי, השפה עצמה. השפה שבה אנו משתמשים היא חלק משמעותי מבניית הזהות שלנו. על כן, קהילה מעורבת המבקשת שארון הספרים היהודי יהיה חלק מהזהות שלה אינה יכולה לוותר על השפה עצמה בתהליכי בניית הקהילה. כל עוד נותרים הדברים כשני דברים נפרדים: בינוי הקהילה לחוד והרצון למפגשי לימוד בית מדרשיים סביב ארון הספרים היהודי וכדומה לחוד, הרי שאנו מודים שאין בכוחו של ארון הספרים היהודי לתרום לאדם באשר הוא ולחברה היהודית במאה ה-21. על כן, באם – וכפי שארחיב בפסקה הבאה – אנו חייבים למצוא את המקום של השפה הבית-מדרשית כחלק מהתהליך של בינוי הקהילה עצמה.

שפת התלמוד – כתשתית של קהילה מגוונת

קהילה מעורבת היא קהילה סגורה מחד ופתוחה מאידך. היא סגורה – מכיוון שהיא מתלכדת סביב זהות יהודית. בכך היא כבר ממסגרת את עצמה במסגרת ברורה וידועה. אך יחד עם זאת היא קהילה פתוחה מכיוון שמשמעות החיים היהודיים אינה פתורה בה – לא בעבור היחיד ולא בעבור הכלל, אלא שמתאפשר ריבוי של דעות וקיום של כמה דרכים, זו לצד זו.

מכאן, כאשר אנו מחפשים אחר יסוד מארגן מרכזי לקהילה המעורבת אנו מחפשים אחר יסוד שיש בו מרכיב יהודי ברור מאוד, ולא רק מרכיב טולרנטי או פלורליסטי ברוח הסיסמה: "חיה ותן לחיות", אך בה בעת אנו מחפשים אחר יסוד שיש בו ריבוי קולות ודעות. הלימוד הבית-מדרשי הצועד לאור השראתו של התלמוד הוא המרכיב היסודי שנדמה לי שבכוחו לאגד בצורה הטובה ביותר את שני המרכיבים הללו יחד.

לכאורה הרוח ההומניסטית המנשבת בעולם מאז ימי הרנסנס ועד ימינו אנו אמנם מציעה פלורליזם ופתיחות הקרובים יותר במהותם לרוחה של הקהילה המעורבת מזו של התלמוד. שכן חכמי התלמוד לא נקטו בעמדה פלורליסטית או אף סובלנית לקבוצות שונות בעם ישראל שאינן נמנות על חכמי בית המדרש, והוא אף לא היה מקום שבו התכנס מרבית הציבור, אלא שכבה אליטיסטית ומוגדרות מאוד.

אך הרוח הפלורליסטית של ההומניזם חסרה את המרכיב היהודי המשמעותי, שכאמור נדרש בקהילה המעורבת. מרכיב שבאם אין אותו – מאבדת הקהילה המעורבת את הציר היהודי המארגן העומד ביסודה. ויתרה מכך, היא חסרה את המרכיב המשמעותי של אורח החיים, של המסד הקהילתי שעל בסיסו וסביבו נבנית הקהילה. היא מותירה אותנו עם רעיון משמעותי, אך מבלי סולם המאפשר לרעיונות הגבוהים לרדת ארצה.

ומן העבר השני, לכאורה יהדות דתית מתונה, יהדות מסורתית, היא האפשרות הטובה ביותר לחיים המשותפים לבעלי הזהויות היהודיות השונות בחברה שלנו. שכן זו מאפשרת מצד אחד מרכיב יהודי מרכזי ומצד שני היא פותחת את שעריה גם לבעלי זהויות אחרות.

אלא שמאור פנים זה אלו הם בדיוק המרכיבים הגורמים לה להחמיץ – תרתי משמע – את האפשרות של כינון קהילה מעורבת באמת. משום שאלו מראש מגדירים מי הם אלו שבאים מפנים ומי שבאים מן החוץ, מי האורחים ומי המארחים, וכדומה. ואף כאן יתרונו של התלמוד והשפה התלמודית – לא במובן של היצמדות למחלוקות שמופיעות בו בלבד, אלא לשפה שהוא מכונן. שפת התלמוד, השפה הבית-מדרשית, מצליחה בעת ובעונה אחת לאחוז בכל אותם מרכיבים יסודיים של הקהילה המעורבת: היא מהווה מרכיב יהודי משמעותי ומרכזי, ומאפשרת לקהילה להיבנות סביב עמוד תווך יהודי, ולא רק רעיון פלורליסטי. ככזו היא תורמת הן לבניית עמודי התווך של הקהילה והן לבניית הזהות האישית של כל אחת ואחד מחברי הקהילה.

אך בה בעת שהיא עמוד תווך יהודי, היא גם עמוד תווך פלורליסטי, מכיוון שהלימוד הבית מדרשי מטבעו הוא לימוד שמאפשר את ריבוי הקולות. ובנוסף לכך, שפת התלמוד משמרת בקרבה את ריבוי הקולות – ומהווה השראה עבור החיים הקהילתיים שיש בהם ריבוי קולות. כך מתקיימים בעת ובעונה אחת שני היסודות החשובים ביותר של הקהילה המעורבת: הפתיחות והסגירות; ההתכנסות סביב עמוד התווך היהודי, ההשתייכות לרציפות היהודית, מצד אחד, והרצון לאפשר מגוון זהויות מבלי ליצור היררכיה ביניהם מצד שני.

בית המדרש מול בית הכנסת

בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה, ישנה מחלוקת בין חכמים אם בית הכנסת חשוב מבית המדרש או בית המדרש חשוב מבית הכנסת. התלמוד בסופו של דבר אינו מכריע בשאלה זו, וכמו מבקש בכך לרמוז לנו כי לכל אחד מן המוסדות הללו יש תפקיד מכריע בכינון הזהות היהודית. מבחינת החברה היהודית לדורותיה בית הכנסת היה המוסד העממי – אליו הגיעו כל שדרות העם, בעוד שבית המדרש נותר מאז ועד היום מוסד אליטיסטי (שלא בהכרח "באשמתו"), אשר רק מעטים נכנסים בשעריו.

כיום בית הכנסת – עם כל חשיבותו – שוב אינו יכול להיות המוסד המאחד בין חלקי העם השונים: רבים אינם פוקדים את בית הכנסת. אחרים חשים בו כאורחים – לעיתים רצויים ולעיתים פחות, אך ודאי לא בני ובנות בית, וגם מקרב אלו הבאים בשעריו הדעות חלוקות כיצד צריך בית הכנסת להתעצב לנוכח הרוחות החדשות בעולם, מה מקומן של הנשים וכדומה.

לעומת זאת, כוחו של בית המדרש הוא בכך שהוא אינו מכריע בשאלות, אלא נותן להן מקום; הוא אינו מבקש להכריע בענייני הזהות המורכבים, אלא לתת להם מסגרת לדיון וחשיבה; הוא אינו מציג דרך אחת להיות יהודי – תהיה זו דרך שמרנית כבבתי כנסת אורתודוקסיים או דרך ליברלית כבבתי כנסת שוויוניים – אלא מבקש מבעלי הזהויות השונות לנהל ביניהם דיאלוג עמוק ורציני על אודות הסוגיות הללו, וסוגיות רבות אחרות. בית המדרש הופך את המחלוקות על החיים היהודיים לאורח החיים היהודי עצמו, לשיח התלמודי מדורי דורות. ובכך כאמור לא רק נותן הד עמוק לנושאים שבמחלוקות, ולחיים במחלוקת, ולא רק מציג דרך אחרת לקיים את הקונפליקט שבין הזהויות השונות, אלא הוא מאפשר ליצור אתוס תרבותי משותף שיש בו בה בעת שפה אחת ודברים רבים.

עד היום בתי המדרש מן הסוג שתואר כאן לא הצליחו להרחיב את שורותיהם לקהל הרחב, ואפילו לא לעמוד בלב החיים הקהילתיים של קהילות מעורבות; לא הצליחו "להאריך מיתריהם" ולהרחיב גבולם. סיבות רבות לדבר, ואין זה המקום לפרוט את כולן. ואולם, נדמה לי כי אחת הסיבות שעליהן ניתן להצביע היא התפקיד של בית המדרש בחיים הקהילתיים. על פי רוב, בית המדרש תופס מקום של העשרה והשראה בחיים הקהילתיים, ולא מהווה אבן יסוד בהם. זאת משום שהוא פונה אל חיי הרוח וההשראה, ולא שזור בתוך מרקם החיים הקהילתיים עצמם. ועל כן, רק מעטים המחפשים אחר משב רוח רענן זה – הם הבאים בשעריו.

ברם אולם, לו היה בית המדרש נעשה לאבן פינה בחיים הקהילתיים, כאשר הדיונים והקונפליקטים עוברים דרך הלימוד הבית מדרשי, כפי שזה תואר לעיל, הרי שאפשר היה שהוא היה תופס מקום משמעותי הרבה יותר בחיים הקהילתיים. ובכך גם היה תורם תרומה משמעותית הרבה יותר לבניית שפה דיאלוגית וקשובה. שפה שהחברה הישראלית כה זקוקה לה.

הרב שטיינזלץ האמין כי אכן קורטוב תלמוד יעדן את השיח הישראלי, המתלהם והבוטה. אני מאמין שזו אחת מן הבשורות החשובות והגדולות של מפעלו ,המוטלת על כתפינו. עלינו להצליח למסד את שפת התלמוד, את הדיאלוג הבית מדרשי בלב הקהילות המעורבות, בלב החיים היהודיים בכלל, ולתת לבית המדרש מקום שווה למקום שתופס בית הכנסת בחברה היהודית בישראל, אם לא למעלה מזה, ונצמיח מתוך כך שפה קשובה ופתוחה וחברה מלוכדת ומכבדת יותר.

תגית:

כלי נגישות