גרטה ואנחנו
כולנו שמענו כבר על משבר האקלים ועל שורת התחזיות הקודרות הקשורות בו, כדוגמת מגפות, זיהום אוויר, שריפות, המסת קרחונים, הכחדת מינים ושאר מרעין בישין. כולנו גם מכירים את האקטיביסטים הסביבתיים, המזוהים ביותר עם דמותה של גרטה טונברג, אותם אנשים המשקיעים ימים כלילות במגוון פעילויות מחאה (תחת הכותרת "המרד בהכחדה"), שנועדו לגרום לציבור להתעורר ולאמץ אורח חיים של קיימות.
ברצוני להציע כי לא צריך לעשות שביתות רעב, לתלות שלטים ממנופים או לשוט במפרשית סביב האוקיינוס כדי לקדם קיימות. למעשה, כל קהילה מקומית הפועלת מתוך מחויבות לערכים רוחניים וחברתיים שהם מעבר להישגיות הפרטית, מממשת במידה רבה את חזון הקיימות, כל שכן אם ערכים אלו יונקים ממורשתה התרבותית.
מושגי יסוד בקיימות
נקודת ההנחה שממנה אצא בדיון זה היא כי הבעיות, האיומים והסיכונים של המשבר הסביבתי אינם רק פיזיים. לצידן של בעיות האוויר או המים יש בעיות חברתיות מהותיות – הפערים החברתיים בין העשירים לעניים, התפרקות הקהילות והמערכות החברתיות התומכות (ולפעמים גם המשפחות) לטובת אינדיבידואליזם קיצוני, ניכור קיומי אל מול ה"כפר הגלובלי", מחיקת והשטחת תרבויות עמוקות אל מול תרבות הצריכה המערבית ועוד כהנה וכהנה דוגמאות להיבטים נוספים של המשבר האמור, לצד ההיבטים הסביבתיים ה"טהורים".
מחקרים רבים מראים כי שורשי המשברים החברתיים ושורשי המשברים הסביבתיים חד הם: האתוס צרכני, המפותח ומקודם באמצעות כלים כלכליים רבי עוצמה, קורא לנו למצוא סיפוקים רוחניים בדברים חומריים, לזהות אושר עם נוחות והצלחה עם קידום אינדיבידואלי וחומרני. העולם המתנהל לאור האתוס הצרכני הזה הינו עולם של צמיחה תעשייתית מתמדת, הפוגעת אנושות במערכות האקולוגיות של העולם (באמצעות צריכת יתר של משאבים וייצור זיהומים ופסולת). התרבות הצרכנית הנולדת מאתוס זה אחראית למשבר שברוח ובחיי החברה והקהילה, וכן מובילה לבזבוז משאבים, לייצור הררי פסולת, לזיהום אוויר ומים וכן הלאה.
אחד מנושאי הדגל של התפיסה הגורסת בשינוי תרבותי כמענה למשבר האקלים הינו ד"ר ג'רמי בנשטיין, סמנכ"ל החינוך של מרכז השל לקיימות, וכך הוא כותב:
להכליל: הדרך היחידה להתמודד עם אתוס הצרכנות – שהוא הוא הכוח המניע מאחורי צמיחה תעשייתית מתמדת שצורכת יותר ויותר משאבים, ופולטת יותר ויותר זיהומים – היא בכלים ערכיים ורוחניים. וזה לא פלא שהחיפוש הרוחני הידוע אצל הנוער הישראלי, שמביא אותם לדוגמא לארצות המזרח, התפתח בעיקר עם עליית רמת החיים ופיתוח הצרכנות. האתוס הצרכני בעצם חלול: אולי מוצק וזוהר מבחוץ אך ריק וריקני מבפנים, והוא משאיר חלל שחייבים למלאו – במשהו. בקשר למילה "רוחני" כאן אין הכוונה למיסטיקה (דווקא): סיפוק ערכי-רוחני גם יכול לבוא מאתוס חברתי של יעדים משותפים, מעורבות קהילתית ומחויבות כלפי משהו שהוא מעבר להישגיות ברמת הפרט.
דהיינו, לפי בנשטיין ואחרים, משבר האקלים הוא תוצאה ושיקוף של משבר ערכי, ויבוא על פתרונו רק דרך בירור מחודש של הערכים והשקפות העולם שעל פיהם אנו חיים. כדי להתמודד עם משבר האקלים יש צורך באתוס רוחני וערכי שבו מימוש עצמי באמצעות צרכנות של מוצרים וחוויות אינה המדד המרכזי לאושר, והתנהלות מתוך תפיסה זו גם יכולה לסייע לכונן אורח חיים המונע או ממזער את ביטוייו של משבר זה.
ואכן, התפיסה המרכזית בעולם בדבר הדרך הנכונה להתנהל בימים אלו (סביב משבר האקלים), כבר אינה רק "הצלת חלקת טבע זו או אחרת מפני דורסנותו של המין האנושי", ואפילו לא רק "פעילות להצלת המערכות האקולוגיות תומכות החיים של המין האנושי בשביל המין האנושי עצמו", אלא תפיסה של קיימות – קידום דרך חיים שבה בני האדם יכולים למלא את צרכיהם ולהגשים את הפוטנציאל המרבי שלהם, תוך שמירה על המערכות האקולוגיות והחברתיות שיאפשרו גם לדורות הבאים ליהנות מיכולת זו. מעניין לקרוא את הגדרתה של ד"ר ליה אטינגר למושג זה:
קיימוּת היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו, מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימוּת היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור.
בהגדרה קצרה זו מתייחסת אטינגר במאפייני הקיימות גם לשכונות בטוחות ונעימות ולקהילות עם מערכות יחסים של אמון ועזרה הדדית. ואכן, במסמכים של האו"ם (אג'נדה 21) בדבר הצעדים שיש לנקוט לקידום פיתוח בר קיימא, ישנו פרק נרחב המוקדש לקיימות מקומית – יישום ערכי הקיימות ברמה של השכונה, הקהילה, היישוב או הרשות. במסמכים מובעת ההבנה כי אין דרך אחת לאורח חיים מקיים, אלא דרכים רבות, התלויות בתנאים הסביבתיים והתרבותיים של כל מקום ומקום. הסיסמה הסביבתית "חשוב עולמי פעל מקומי" מבהירה זאת יפה. חשוב עולמי – ברצוננו לעסוק בתיקון עולם (פיתוח בר קיימא); פעל מקומי – במקום שבו אתה חי – בסביבה הגיאוגרפית, התרבותית, הרוחנית והחברתית שבה אתה נמצא (ובמקרה שלנו, בישראל או בתפוצות, ביישוב או בקהילה עירונית).
קהילת יעוד כבסיס לקהילה מקיימת
בנייר עמדה שהוצג בפסגת כדור הארץ בברזיל בשנת 2012, תחת הכותרת "צמיחה בת קיימא – עמדה ישראלית ממקורות היהדות", הוקדש פרק שלם לנושא של קהילות, וכך נכתב בו:
רוב הקהילות בעולם הן פרי המציאות הטבעית: אנשים שהזדמנו לחיות יחד בשכונה אחת או בקהילה אחת. אך ישנן גם 'קהילות ייעוד', כלומר קהילות שנוצרות על בסיס חזון משותף.
אף שהיהודים נודעים בגורלם המשותף, עם ישראל הוא מיסודו 'קהילת ייעוד'. האתוס הבסיסי של העם היהודי, השב ומוזכר כל שנה בליל הסדר, הוא כי עצם היווצרותו כעם, ביציאת מצרים, הייתה תולדה של מינויו לתפקיד מסוים במציאות. מאז ועד היום העם היהודי יצר והתנסה באינספור צורות של קהילות כאלו, בתקופות שונות ובמקומות שונים, ובשל כך הוא נושא בחובו קוד התארגנות קהילתי שיכול להיות בעל ערך רב בימינו.
הניסיון המפורסם של התנועה הקיבוצית הוא גלגול מודרני של רעיון שקיבל ביטויים רבים בדורות קודמים – וקם לתחייה גם בימים אלה ממש. המכיר את המפה החברתית הישראלית יודע שבשנים האחרונות צמחו קהילות-ייעוד רבות, בעלות צורות שונות, בערים ובהתיישבות ברחבי ישראל: קיבוצים עירוניים, קבוצות מחנכים, גרעינים תורניים, קהילות 'בני מקום' של עולים חדשים ועוד. קהילות-הייעוד הללו מייצרות תרבות בה הקשרים חברתיים וסביבתיים מחליפים את התרבות הצרכנית הרווחת, ובודקות דגמים שונים של חיים חברתיים, המשפיעים לטובה על סביבתם…
הכותבים התייחסו בפרק למושגים שטבע הרב סולובייצ'יק, "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", במאמרו ההגותי ציוני "קול דודי דופק":
ברית-גורל – מהי ?
הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כורחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה…
ברית-ייעוד – מהי?
הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת… חיי-יעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות-הכרחית ובחירה חופשית… הפעילות היצרנית הממלאה את ברית היעוד קולחת היא ממרידת האדם בחיים העובדתיים כמו שהם ומן הרצון המפעם בו לצורות-קיום יותר נעלות ונשגבות…
על פי נייר העמדה, הקהילה היהודית, על גלגוליה השונים, הינה בראש ובראשונה קהילת ייעוד – קהילה מכוונת, שנוצרה מתוך בחירה של השותפים בה בחיים בעלי משמעות. הניסיון של עם ישראל בחיי קהילת ייעוד הופך אותו לבעל "מומחיות" בנושא, הנדרשת היום כדי להצליח לאפיין ולקדם קהילות מקיימות בארץ ובעולם.
ואכן, חיים קהילתיים, בקהילות שנבנו סביב רעיונות של חינוך, תרבות, ערכים ורוח, נותנים מענה לחלק ממאפייני המשבר שהצגנו קודם:
הבחירה בחיי קהילה מגשימה תפיסת עולם שבה היחיד אינו מידת הכול ואנשים פועלים (גם) מתוך תפיסה של יעדים משותפים, מעורבות קהילתית ומחויבות כלפי משהו שהוא מעבר להישגיות ברמת הפרט.
הפעילות הקהילתית לסוגיה מחזקת ומעצימה תפיסות חברתיות. למשל, הפעילות בוועדות קהילתיות אלו ואחרות (ללא תשלום) מחזקת תפיסה שהכסף אינו חזות הכול. השותפות במפגשים קהילתיים סביב מעגל החגים והחיים מרחיבה את מעגלי האכפתיות ויוצרת הון חברתי משמעותי. מפגשים סביב נושאים של תרבות וחינוך מעמיקים את הדיון בנושאים הנוגעים ברובד הרוחני של החיים, ואף מהווים תחליף לפעילות צרכנית.
הקהילה עצמה מאפשרת מגוון רחב של מרחבים והזדמנויות להיכרויות, מפגשים ויצירה מחוץ למישור הצריכה או נתינת השירותים, ויחידים יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי בקנה מידה אנושי.
המבנה הקהילתי מאפשר התאגדות של יחידים כדי להשפיע על חייהם בנושאים שונים, הן נושאים שנתפסים כסביבתיים (גינה קהילתית, שימוש בכלים רב-פעמיים באירועים) והן בנושאים שלא נתפסים ככאלו, אך מטפחים אמון וסולידריות חברתית, שהם אבני היסוד לפיתוח קיימות מקומית.
דהיינו, הבחירה בחיי קהילה מעידה על עולם ערכי המקושר לקיימות מקומית (אותם ערכים שמביאים אנשים לחיות חיי קהילה בעידן אינדיבידואליסטי מביאים אנשים לאמץ ערכים סביבתיים); חיי קהילה מחזקים ביטויים של קיימות מקומית (למשל סולידריות חברתית) והקהילה עצמה יכולה להיות פלטפורמה או בסיס להון חברתי, שבתורו יכול לקדם ערכי קיימות.
קהילה מעורבת כבסיס לתפיסות מקיימות
קהילות מעורבות המקיימות אורח חיים קהילתי משותף לדתיים, מסורתיים וחילונים הינן תופעה חדשה יחסית בציבוריות הישראלית. כיום קיימות כ-50 קהילות שכאלה ברחבי הארץ – חלקן קהילות עירונית, שהתגבשו סביב מוסדות חינוך (גנים ובתי ספר) וחלקן יישובים כפריים שהוקמו מראש כיישובים מעורבים או הפכו לכאלה בעקבות הרחבה שזו האג'נדה שלה. הקהילות המעורבות עונות על ההגדרה של "קהילת ייעוד", היות וחברי הקהילה בחרו בה מתוך בחירה חופשית, כדי להגשים חזון או ייעוד מסוים. כרמית פוקס-אברבנאל, המנסה למפות את התופעה, מראה כי המניעים להצטרפות לקהילה מעורבת כוללים בין השאר שאיפה להיכרות בין מגזרית, רצון לשנות ולעצב סדר חברתי חדש, שיבוץ ילדים למסגרת חינוכית ערכית, והזדהות עם רעיון אידיאולוגי חדש. בכך מהוות הקהילות המעורבות דוגמה מוצלחת לאנשים שלקחו אחריות על חייהם, ובנו מודל של קהילה מקומית. הרצון של רבים מחברי הקהילה לקחת אחריות על חינוך ילדיהם, להוביל סדר חברתי חדש וכן הלאה הופך את הקהילות המעורבות לכר פורה של יוזמות חברתיות וסביבתיות כאחד, והקהילה מהווה פלטפורמה לביצוען. כך למשל, ברבות מהקהילות המעורבות מטפחים גינות קהילתיות, עורכים שוק יד שנייה, מפעילים קואופרטיב אורגני וכן הלאה.
נייר העמדה שהוצג לעיל לא נחתם רק בתיאור תיאורטי של הדברים, אלא הסתיים בקריאה לפעולה:
יש לחזק את קהילות-הייעוד הישראליות ולחבר את התסיסה היהודית הקשורה בהן עם תהליכים כלל עולמיים הקשורים באחריות סביבתית ובחיים ברי-קיימא ברמה המקומית וליצור פלטפורמה לשיתוף בידע ובניסיון בתחום זה ברמה הבינלאומית.
הדברים נכתבו מתוך הנחה שקהילות ייעוד ישראליות מחזיקות "תסיסה יהודית" שניתן לחבר לנושאים של חיים ברי קיימא ואחריות סביבתית. ואכן, מאפיין חשוב של הקהילות המעורבות הינו עיסוק חי בנושאים של יהדות וישראליות, הן מעצם העובדה שהקהילה בנויה משילוב בין מגזרים, כך שהנושא משמעותי בחיי הקהילה, והן כאחד הערכים שהקהילה מבוססת עליהם. כך או כך, בקהילות המעורבות מתקיימות בדרך כלל מסגרות רבות של לימוד "יהדות ישראלית", הן בבתי הספר והן בבתי מדרש ייעודיים או בקבוצות לומדות ספונטניות. על פי רגב בן דוד, חוקר זהויות יהודיות, העיסוק ביהדות בקרב ציבורים חילוניים והתחדשות אופן העיסוק ביהדות בקרב הציבורים הדתיים היא חלק מתהליכי זהות דינמיים המתרחשים בישראל וקוראים תיגר על חלוקות מסורתיות למגזרים ועולם הערכים המיוחס להם.
בהקשר שלנו, העיסוק בנושאים סביבתיים נתפס פעמים רבות כעיסוק "חילוני" שאין לו מקום של ממש בהגות ובפרקטיקה הדתית. מבחינה היסטורית, ניתן לייחס תפיסה זו לעובדה שרוב הספרות הדתית-הלכתית נכתבה בגלות, שם חיינו חיים ללא כברת ארץ הנתונה לשלטוננו. השאיפה העזה לחזור לציון פיתחה זרות כלפי הסביבה הפיזית והתעלמות מהיבט זה של החיים, שלא היה באחריותנו. מבחינה סוציולוגית ורעיונית נתפס התחום הסביבתי כשייך לצד השמאלי-ליברלי של המפה הפוליטית במקרה הטוב, ולתפיסות של האלהת הטבע וניאו-פגאניות במקרה הפחות טוב. כך למשל מכונה התפיסה הסביבתית פעמים רבות בעלוני שבת ובכתבים דתיים פופולריים "הדת הירוקה". נוסיף לכך את סדר היום העמוס בתכנים והלכות של הציבור הדתי, שמעורר פעמים רבות רתיעה מהוספת חוקים והגבלות, ונגיע לעיסוק דל בנושא, אפולוגטי בעיקרו.
בחברה החילונית ליברלית, לעומת זאת, תחום הקיימות הינו נושא הנמצא בקדמת הבמה, אך בדרך כלל כנושא בפני עצמו המקושר לתנועה עולמית של שינוי. העיסוק בקיימות כדרך חיים המחוברת לעולם ערכי יהודי כמעט ולא קיים. יש הטוענים כי הדבר נובע מתפיסות פוסט-ציוניות (או מכישלון הציונות), המערערות את הביטחון שנישאר בארץ – ולכן לא מטמיעים שיקולים של פיתוח בר-קיימא ברעיונות היסוד של החברה. אחרים מייחסים תפיסה זו לפחד מהדתה המלווה היום כל עיסוק ביהדות בציבור החילוני. החשש כי התייחסות לנושאים הנמצאים בקדמת הבמה, כדוגמת קיימות, מתוך חיבור לזהות יהודית וציונית, תנוצל על ידי גורמים אורתודוכסיים להחזרה חד-ממדית בתשובה, מונעת יניקה משורשינו התרבותיים לכדי פיתוח תפיסת עולם מקומית של קיימות.
הקהילה המעורבת, במקרה זה (כמו באחרים), מהווה מעין "קהילה דו-שפתית" – המדברת בשפת הערכים הליברלים בני זמננו ובשפת המורשת היהודית העתיקה גם יחד, ומייצרת חיבורים ביניהן באופן מפרה ויצירתי. בקהילה מעורבת לא מפחדים מהתמודדות עם נושאים גלובליים שברומו של עולם דרך שפה יהודית פרטיקולרית, ולא חוששים לאתגר ולחדש את התפיסה הציונית על פי אתגרי השעה. למעלה מכך – בקהילות המעורבות מחפשים את החיבורים היצירתיים הללו, כדרכים לאתגר את החלוקות המקובלות ולבנות זווית ייחודית של "תורת ארץ ישראל" – תפיסות עולם ודרך חיים המתאימות לחיים יהודיים בארץ ישראל לעת הזו.
לתפיסתי, לא במקרה יישובים מעורבים רבים נושאים את הכותרת "יישוב אקולוגי", להלכה או למעשה. לא במקרה הדיון הבוער עכשיו בקיבוץ כרמים הוא על הקמת רפת, בהקשר האקולוגי של המעשה, כאשר הטיעון של "צער בעלי חיים" מרכזי בדיון. לא במקרה בתחרות "בתי כנסת ירוקים" שהובלתי כמה שנים תמיד בית הכנסת הזוכה היה של קהילה מעורבת, ולא במקרה בקשת מזכרת בתיה נאלצים לבטל יום לימודים (בשמחה), כי רבים מהתלמידים מצטרפים לפעילות של מחאת האקלים. התפיסה הבסיסית של חיים לאור ערכים שמאמינים בהם, הפלטפורמות הקהילתיות המאפשרות דיון ומעשה והיחס הפתוח והיצירתי אל המורשת, הם שמאפשרים לקהילות המעורבות לקחת את מקומן כקהילות מעודדות קיימות מקומית (המחוברת למורשתנו כיהודים ולתפיסות לאומיות ציוניות) הלכה למעשה.
אז זה הזמן לנוח על זרי הדפנה?
כאמור, עצם חיי הקהילה הינם חיים המקדמים תפיסות של קיימות, בכך שהם מעודדים לקיחת אחריות של אנשים על חייהם, מקדמים מפגשים ועשייה בהקשרים לא צרכניים ומהווים פלטפורמה ובסיס להון חברתי שיכול לקדם יוזמות של קיימות מעשית.
ראינו גם כי לקהילה מעורבת יש יתרון של עיסוק חי ופתוח בנושאים של יהדות וציונות, שמאפשר לה לתפוס את מקומה בדיון הסביבתי-ישראלי, ולפתח דגמים ייחודיים של קיימות מקומית.
עם זאת, יש עוד הרבה מה לעשות, הן בתחום העיוני (שכן למרות הפוטנציאל המובע כאן, אין משנה סדורה או משנות סדורות של תפיסות קיימות מקומית שיצאו מבית מדרשנו), הן בתחום המעשי –אימוץ אמתי של אורח חיים מקיים ברמת הקהילה.
עניין נוסף הוא הנטייה של כל קהילה להתרכז בעשייה בתוך הקהילה, בעוד שתחום הקיימות דורש (גם) עיסוק במי שאינו משתייך לקהילה ובנכסים שהם רשות הרבים (או בשפה הסביבתית "נחלת הכלל"). לא בכדי, כששוחחתי עם רב מוביל באחת הקהילות המעורבות, הוא ציטט מדרש חסידי לפיו החסידה נקראת חסידה היות והיא עושה חסד עם חברותיה, אך נתפסת כעוף טמא היות והיא עושה חסד רק עם חברותיה. דגמים של קיימות מקומית קהילתית חייבים לכלול גם התייחסות לכלל החברה הישראלית ולארץ ישראל עצמה. אז, נוכל בשמחה לקרוא לעצמנו מתקני עולם – העוסקים בתיקון העולם בתוך העולם.
