סמכות רוחנית בקהילה מעורבת

שאלת מקומה של הנהגה רוחנית בקהילה מעורבת מחייבת אותנו לבחון את משמעות המושגים הנהגה רוחנית וקהילה מעורבת בראשונה, ורק לאחר מכן ניתן להשיק בין שתי ההגדרות כדי לגלות מה טיב המפגש שביניהן.

אפתח בסקירה קצרה, ולא ממצה, של משמעות המושג "הנהגה רוחנית" וזאת בהתייחס למשמעות שניתן לדלות למושג זה מן המסורת היהודית, בעיקר מן המושגים המוכרים: רב, צדיק ותלמיד-חכם.

הרב – מורה ההוראה

תפקידו של הרב בקהילה הוא רב-גוני ועשיר, ונדמה שבקהילות שונות הוא מילא תפקידים שונים: החל מתפקידים הקשורים במצוות מעשיות (שוחט, מוהל, בעל קריאה, חזן וכדומה), דרך תפקידים שכיום ממלאים בעיקר עובדים מתחומי החברה ובריאות הנפש (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכדומה), ועד לתפקיד כמורה הוראה.

מבין שלל התפקידים שמילא הרב נדמה שהתפקיד שמגדיר באופן המיטבי ביותר את הרב הוא מורה ההוראה, וזאת משום שבעוד שכל יתר התפקידים יכולים להתבצע על ידי דמויות אחרות בציבור, הרי שהוראת ההוראה זהו תפקיד ששמור אך ורק לרב, שקיבל את הסמכות לכך (לפחות על פי הגישה המקובלת).

תעיד על כך יותר מכל אופי ההסכמה לרבנות במדינת ישראל, אשר בוחנת את ידיעותיו של הרב בתחומים הלכתיים, ואין היא עסוקה במרכיבים אחרים: לא במרכיבים הקשורים בעניינים רוחניים או תיאולוגיים, לא במרכיבים הקשורים בחברה ומנהיגות ולא בכל תחום אחר.

איני מבקש לטעון כאן שיש לשנות את אופי ההסמכה לרבנות, אם כי ודאי יהיו רבים שיסכימו לנוכח תיאור זה שההסמכה לרבנות כפי שהיא מתבצעת כיום לוקה בחסר. אני מבקש להצביע על כך שאכן ההכשרה המרכזית הניתנת בידו של הרב בימינו היא ההכשרה הקשורה בהוראת הלכה, וככזו היא מעידה יותר מכל על הגדרת התפקיד של הרב – מורה הוראה. אמנם, בפועל, רבנים בקהילות ממלאים עוד שורה של תפקידים, כאמור לעיל, אך אלו כאמור אינם ייחודים להגדרת הרב, וממילא בכל קהילה שאין בה רב ושאינה מבקשת להסתמך על דמות רוחנית כזו או אחרת, יכולים למלא את התפקידים הללו חברי קהילה – נשים או אנשים – אשר יש להם את הכישורים ואת הרצון למלא את התפקידים הללו.

בעבר תפקידו זה של רב הקהילה כמורה הוראה מילא עולם ומלואו: רב הקהילה פעמים רבות נדרש למלא גם את תפקיד השופט, כאב בית הדין של המקום (אלא אם כן מדובר היה בקהילה קטנה מאוד, שנזקקה לשירותיה של קהילה מעט יותר גדולה). כאב בית הדין עסק הרב בעניינים רחבים, למעשה בכל אותם העניינים שבתי המשפט השונים עסוקים בהם כיום – אלו האזרחיים ואלו הרבניים גם יחד: הוא שפט בעניינים דתיים כמו כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכדומה, אך גם שפט בעניינים הקשורים במחלוקות שבין אדם לחברו. כמו כן, תפקידו כמורה הוראה נגע בכל ענייני החיים, קטנים כגדולים.

שני תהליכים צמצמו את תפקידו של רב הקהילה לכדי ד' אמות של הלכה: הראשון, תהליך החילון. בתהליך החילון, שראשיתו בהקשר זה באמנציפציה, ניטלה האחריות בתחומים האזרחיים מן הרב ועברה אל הסמכות ה"מדינית-חילונית". שוב הרב אינו הפוסק בתחומים אזרחיים, אלא היהודים כשווים בין שווים מנהלים את ענייניהם בפני בית המשפט האזרחי. תהליך זה נמשך והעמיק, גם אל מעבר למחוזות המשפט, ולמעשה בעקבות תהליך החילון, שאין זה המקום להאריך בו, עברו אותם רכיבים שבעבר היו אף הם נחלת הדת, ובאחריות מסוימת של הרב, אל המחוזות ה"אזרחיים", ה"חופשיים", ופסיקת ההלכה של הרב הצטמצמה אל התחומים התיאולוגיים בלבד.

עדות לדבר אפשר למצוא בסיפור הבא: לאחרונה רב העיר שוהם, הרב דוד סתיו, איים לתבוע את הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, תביעת דיבה משום דברים שאמר כנגדו. מכיוון שהרב הראשי לישראל הוא אב בית הדין – ממילא אין כוונתו של הרב סתיו בדברים אלו לתבוע אותו אלא בבית דין אזרחי. דהיינו, אפילו הרבנים עצמם נזקקים לבתי הדין האזרחיים שצמצמו והצרו את רגליו של בית הדין הרבני לד' אמות של הלכה.

בנוסף לכך, בעקבות המהפכה המודרנית וצמיחת מדינת ישראל, אשר הצמיחו מערכות מסודרות וגדולות יותר, הוסדרו למעשה תפקידים רבים כחלק ממערך גדול וכולל. וכך, נוסדו תפקידים ייעודיים לבעלי משרות רבניות, אשר בתחומם, וכמעט אך ורק בתחומם, מתנהלים עניינים דתיים שונים. לרבני הקהילות כמעט ואין תפקיד משמעותי בהן, אף על פי שבעבר היו אלו נושאים שעמדו תחת אחריותם. כך למשל, העיסוק הנרחב בכשרות, דרכי השחיטה וכו', שבעבר היו תחת השגחתו הצמודה של רב הקהילה, כיום נעשו לנושא שאפילו רבני הערים כמעט ואינם עסוקים בו. באופן דומה, אם בעבר האחריות בדבר הנישואין והגירושין עמדה לפתחו של רב הקהילה, או שאלת הגיור – הרי שעניינים אלו נעשו לנחלתם של בתי הדין הרבניים שהוסמכו לדבר, ולרב בקהילה המקומית אין כמעט נגיעה בהם כלל.

תהליכים אלו וכן העמקת החילון והפנמתו גם בקרב חלקים גדולים מן הציבור הדתי, הובילו לידי כך שהדת שוב לא תפסה את המקום הנרחב שהיא תפסה בעבר, ומקומו של הרב כמורה הוראה שוב לא היה תפקיד רחב ומקיף, אלא מצומצם למדי (אולי בשל כך אנו מוצאים בשנים האחרונות עיסוק נרחב של רבנים בנושאים לא-רבניים, או בנושאים "רוחניים" ולא הלכתיים, ואף בנושאים ההלכתיים כמעט ואין עיסוק בנושאים כבדי משקל, מכיוון שאלו ממילא אינם מונחים לפתחם של הרבנים המקומיים).

הרב, כמורה הוראה, בין אם סמכויותיו רחבות כבעבר ובין אם הן מצומצמות כמו בימינו, נושא באחריות להכריע ולפסוק לבני קהילתו כיצד עליהם לנהוג בתחומים כאלו ואחרים. כאמור, בימינו, סמכות זו מגולמת בעיקר בעניינים תיאולוגיים, אך סוף כל סוף סמכות זו מהווה נקודה מכרעת, שבה האדם בוחר להשתייך לקהילתו של הרב, או הקהילה שממנה עליה רב מסוים מקבלת על עצמה להכפיף את ראשה ולקבל עליה את סמכויותיו.

הצדיק

אל מול דמותו של הרב כ"מורה הוראה" עומדת הגדרה אחרת של הנהגה רוחנית, והיא בדמותו של ה"צדיק". המילה צדיק בעברית נושאת משמעויות רבות, וכאן אני מבקש להשתמש בה במשמעות "דמות רוחנית" או "מורה רוחני", משמעות שלה שמות רבים בתרבויות שונות.

בשונה מהרב שמחזיק בתפקיד ברור ובמשרה קבועה, הרי שהצדיק הוא דמות ספונטנית, מלאת פאתוס, שעולה וצומחת, ומקהילה סביבה קהל חסידים ותלמידים, מבלי שהיא נזקקת להגדרות פורמליות ולמשרה ידוע וברורה.

דמות הצדיק ידועה לנו מן התרבות היהודית לדורותיה, ומשתקפת בעיקר בדמויות מתנועת החסידות, אך היא אינה ייחודית לתנועה זו, ואף בתולדות החסידות, החל מן הדור השלישי, וביתר שאת בתנועה החסידית כפי שהיא נראית כיום, במובנים רבים לא נשתמרה הייחודיות הזו, והדמות הרוחנית של הצדיק שוב לא שואבת את כוחה רק מן הכריזמה ומסגולותיה הרוחניות, אלא גם מן הממסד, מן המסורת וכדומה.

על כל פנים, הצדיק הוא דמות מעוררת השראה, מלאת פאתוס וכריזמה, אשר נתפס בעיני חסידיו כבעל מעלה רוחנית שיש ללמוד ולהתפעם ממנה. ככזו היא אינה בעלת זיקה ישירה למקום מגוריה. היא אינה נבנית מהקהילה המקומית שבתוכה היא חיה, והיא אף אינה תורמת בהכרח לאותה קהילה. דהיינו, קהל חסידיו של הצדיק אינם בהכרח אלו שבמחציתם הוא גר. אמנם, פעמים רבות, החסידים האדוקים ינועו בעקבות הצדיק ויבקשו להצטופף בצילו כל ימות השנה, אך מוכרת היטב התופעה שבה הצדיק נמצא במקום אחד, וחסידים רבים שלו מצויים במקומות אחרים, ומגיעים אליו רק בעתות משבר ובאירועים מיוחדים, הנובעים ממעגל השנה או ממעגל החיים.

הזיקה שבין הציבור לצדיק אם כך היא כמעט הפוכה מזו של מורה ההוראה. בעוד שהזיקה שבין מורה ההוראה והציבור היא זיקה ממוסדת ומסודרת, ומרגע שנוצרת המסגרת הקהילתית שבה נושא מורה ההוראה בתפקיד – הרי שמלוא האחריות מוטלת על כתפיו, ויחד עם זאת על הציבור מוטלת החובה להישמע בקולו, הרי שדמותו של הצדיק היא דמות שלעולם תלויה ועומדת בבחירתו של היחיד. היחיד המבקש לקשור את נפשו בנפשו של הצדיק – הוא זה שמחולל את מערכת היחסים ביניהם, וכוחו של הצדיק נבנה אך ורק מתוקף בחירתם של אותם יחידים לקשור את נפשם בנפשו.

אמנם, כפי שאמרתי לעיל, במקרים רבים בתולדות היהדות השתלבו הדרכים ודמותו של הצדיק נשאה גם תפקיד קהילתי ומסורתי נוסף, ומכאן נוצר המבנה המוכר של החצר החסידית, ואולם זהו כבר מבנה מורכב יותר, שמחבר בין הממד הראשון של הרב שתוארה לעיל והרכיבים הייחודים שהוצגו כאן ביחס ל"צדיק" כ"מורה רוחני".

התלמיד-חכם

לצד תפקידים אלו קיים התפקיד השלישי של המנהיגות הרוחנית, הלא הוא להוות עמוד התווך של הקהילה בכל הקשור לזיקה שבין חכמת הדורות ובני הדור הנוכחי, מבוגרים וצעירים כאחד. תפקיד זה בא לידי ביטוי בדמותו של התלמיד-חכם, אשר יש לו מאפיינים הקיימים בכל תרבות ותרבות, ויש לו מאפיינים ייחודים במסורת היהודית.

תלמיד חכם, וכך גם בכל מסורת ומסורת, אמון על הנחלת המסורת לבני הדור הבא. תפקידו להעמיד תלמידים רבים, שיוכלו אף הם בבוא היום לשאת את לפיד הדורות ולהעביר אותו הלאה. במובן זה תפקידו של התלמיד-חכם מקביל לתפקידם של המורים בימינו, ובתרבות אחרות הוא מקביל לכל הנהגה רוחנית המבקשת להמשיך ולהתקיים על פני רצף הזמן.

לצד מאפיינים אלו ישנם מאפיינים ייחודים הקשורים במסורת היהודית. במסורת היהודית לימוד התורה הוא לא רק לימוד שנועד להצמיח את ההנהגה של הדור הבא, ואף לא נועד ללמד את האדם השומר על המסורת כיצד לנהוג. במסורת היהודית ישנו תפקיד נוסף ללימוד התורה: לימוד תורה לשמה – לימוד תורה שאינו מוביל בהכרח למעשה, שאינו נועד להכשיר תלמידי חכמים צעירים, אלא הוא מהווה בעצמו פרקטיקה דתית, פולחן דתי, הנעשה באמצעות העיסוק המתמיד בתורה.

במסורת היהודית, כפי שעיצבוה חכמים, הוחלף במידה רבה המקדש, המקום הפיזי, בספר, בתורה עצמה. ממילא הפך העיסוק בתורה מכלי שנועד ללמד כיצד יש לעשות את המעשה הדתי למעשה הדתי עצמו. עם מהפכה משמעותית זו נוצרה יהדות שבה הלימוד, השיח אודות הספר, המחלוקת הנובעת מתוך הפרשנות של ספר הספרים וכו' – לחלק מהותי מהמעשה התרבותי עצמו. וכך למעשה התאחדו יחד החשיבה אודות המעשה הדתי והמעשה הדתי עצמו.

במקום אחר יש להידרש לרעיון מהפכני זה, ועל סגולותיו הייחודיות שתרגומן בימינו יכולת בעיניי לפתור שאלות רבות הנובעות מהמתח שבין המסורת והחידוש, בין הרצון של הורים להנחיל לילדיהם מסורת לבין הרצון להותיר בידיהם את הבחירה באורחות חייהם בכוחות עצמם, לאור הדרך שבה הם מאמינים. אך אין זה המקום להאריך.

קהילה מעורבת וחיי הרוח בה

קהילה מעורבת, מעצם הגדרתה, היא קהילה שיש בה גבולות מוגדרים, היא מבקשת לאגד בתוכה אנשים שונים שהסיפור היסודי מהווה סיפור מכונן בחייהם. אך בה בעת היא בעלת גבולות גמישים – אין היא קובעת לאותם אנשים יהודים החפצים לספר לעצמם את סיפורם היהודי מהו הסיפור היהודי הנכון שיש לספר, מה נכלל בסיפור זה, מה אמת ומה שקר, מה חשוב ומה פחות. הנחת היסוד היא שישנן דרכים רבות לספר את הסיפור היהודי, וממילא – כל אישה ואיש יספר לעצמו את סיפורו היהודי שלו, ולאורו יעצב את אורחות חייו.

קהילה שכזו חורטת על דגלה את האינדיבידואליות של היחידים המרכיבים אותה בדיוק באותו המקום שבו היא מבקשת לכונן את האתוס המשותף של חבריה. כלומר, אותה היהדות שמהווה עבור הקהילה המעורבת את אבן היסוד שמגדירה את הקהילה עצמה, שמלמדת שמדובר בקהילה שגבולותיה הם הסיפור היהודי, היא גם סלע המחלוקת שבין היהודים השונים המצטרפים אל הקהילה ומבקשים לענות בקולם האישי – מהי אותה יהדות שמכוננת את חייהם. ככזו, היהדות בקהילה המעורבת חייבת כל העת להיות בעת ובעונה אחת גם אתוס מכונן וגם כר פורה ליצירת זהויות שונות, שעומדות במחלוקת ומוצאות באותו האתוס מקור מים חיים – לעמדות שבמחלוקת ולחיים במחלוקת.

סמכות רוחנית וקהילה מעורבת

כעת אבקש לבחון מה קורה כאשר מפגישים את כל אחת מההגדרות של "הנהגה רוחנית" שתוארו לעיל עם הקהילה המעורבת.

קשה עד מאוד לראות כיצד אלו מתיישבים תפקידיה של ההנהגה הרוחנית כמורי ההוראה עם ההגדרה של הקהילה המעורבת ועם החיים המורכבים המתקיימים בתוכה. מורה ההוראה, כאמור לעיל, מייצג את הסמכות, את ההכרעה, את התשובה הנכונה לשאלה – כיצד יש לנהוג כיהודים בסוגיות כאלו או אחרות, ואין זה משנה כרגע אם מדובר בנושאים רחבים כבעבר או בנושאים מצומצמים כבימינו. כך או כך, מרגע שמתעוררת שאלה – הרי שהניסיון להכריע בה באמצעות ההיזקקות לסמכות נתקלת בדיס-הרמוניה עם רעיון הקהילה המעורבת, שבה יסוד היסודות הוא ההכרה בריבוי הקולות שניתן לשמוע ביחס לסיפור החיים היהודי.

דבר זה נכון כמובן ביחס לאותם היהודים שסיפורם אינו עולה בקנה אחד כלל עם ההיזקקות לסמכות רבנית כזו או אחרת, אך הוא נכון אפילו ביחס לאלו שבחרו לעצב את חייהם תוך שהם כופפים את ראשם ביחס לבעלי הסמכות הדתית. שכן גם בעבור אלו – כיצד ניתן להגיע להסכמה בין חברי הקהילה השונים בנוגע לשאלה מיהו הרב שמייצג אותם בצורה הנכונה ביותר? מכיוון שמלכתחילה מתכנסים יהודים בעלי זהויות שונות, אפילו ברצף שמקבל עליו את הסמכות, הרי שקשה לדמיין שדווקא באותו מקום שממנו נובעת המחלוקת תימצא לפתע תשובה שבכוחה להניח את דעתם של כולם בעת ובעונה אחת.

ממילא תפקיד זה של ההנהגה הרוחנית לא רק שאינו יכול לעמוד ביסודה של הקהילה המעורבת, אלא שבמידה מסוימת הוא אף סותר אותה מיני וביה. כל זאת ביחס לקהילה כקהילה, אך לא ביחס לפרטים המרכיבים אותה. אלו עדיין יכולים לפנות אל מורי הוראה כאלו או אחרים, ובדומה לכך בקהילה המעורבת יכולים לדור בכפיפה אחת מורי הרואה שונים – אך אלו לעולם לא יכולים להפוך לדמויות הניצבות במרכז הפירמידה ושעל פיהן יישק דבר.

באופן דומה גם דמותו של הצדיק אינה יכולה לעמוד במרכזה של הקהילה המעורבת, ונדמה לי שאם אנו מפרשים את משמעות תפקידו של הצדיק באופן שפירשתי לעיל, הרי שגם אין שאיפה לכך כלל. שכן, בעוד תפקידו של הצדיק אינו למלא את הצרכים הרוחניים של בני הקהילה הנתונה שבה הוא חי, אלא להוות דמות רוחנית בעבור אלו שחפצים לבחור בו, מהקהילה ומחוצה לה. ובדומה לכך, מלכתחילה דמות מעין זו אינה נושאת במשרה ציבורית מוגדרת וקבועה, ועל כן קשה לדמיין מצב שבו דווקא בקהילה מעורבת יזכו דמויות מעין אלו להגדרה ברורה וקבועה המסדירה את היחסים שבין אותה הדמות לבין הקהל עצמו. יחד עם זאת, יש מקום לדמויות רוחניות מסוג זה בקהילה מעורבת, ואף טוב ונכון שיצמחו מתוך הקהילה המעורבת דמויות שונות מעין אלה, שיאפשרו ליחידים למצוא השראה ומורי דרך ללכת בעקבותיהם.

וכאן אנו מגיעים לדמות השלישית שתוארה לעיל, שהיא כמדומני הדמות היחידה שעולה בקנה אחד עם הקהילה המעורבת: התלמיד-חכם או תלמידת-החכמים. דמות זו, במובנה הרחב, היא הנושאת את נס הרוח, הלימוד והשיח הנובעים מן המקורות ושבים אל החיים, אשר לדידי נדרשים לעמוד בלב החיים הקהילתיים. והיא זו שאמונה על כך ששיח בית מדרשי זה יפעם כל העת בליבה של הקהילה המעורבת, לצד חיי החברה, מסגרות החינוך, העשייה וההתנדבות. בתוך מרוץ החיים יש לשמור מקום מיוחד לרוח. למקום זה, כאמור, יש תפקיד חשוב בעיניי בחיי האדם בכלל ובחיי הקהילה המעורבת בפרט, משום שזהו המקום המאפשר את יצירתה של התשתית התרבותית, היהודית-ישראלית של כל השותפים, אך בה בעת גם מאפשר את ריבוי הדרכים, המחלוקות וההד העמוק לדרכים השונות, וגם למחלוקת עצמה – בתוך אותה תרבות גופה.

לכינון חיי הרוח הללו נכון וטוב שיהיו שותפים רבים מהקילה ומחוצה לה, וודאי שאין הכוונה בדברים אלו בכדי לטעון שיש להעביר את מלוא האחריות בתחום זה רק לתלמידת-החכמים או לתלמיד-חכם. אך יחד עם זאת, כדי לאפשר לחיי הרוח הללו לשגשג ולצמוח, נכון שיהיו תלמידות-חכמים ותלמידי-חכמים שיישאו בעול זה עם הציבור, ויובילו את צמיחתו של בית המדרש הקהילתי והשפה הבית מדרשית במונחה הרחב והפתוח – אל לב ליבו של הקיום הקהילתי.

תגית:

כלי נגישות