כל קהילה מורכבת מפרטים מגוונים השונים זה מזה. במציאות של ימינו מרביתנו חיים בזהות מורכבת, היברידית, דינמית ומשתנה. כלומר, ייתכן מאוד כי נשים וגברים בתקופות חיים שונות שייכים ליותר מקהילה אחת בו-זמנית. אנשים אלו יכולים להוות גשר בין קהילות, אוכלוסיות, מגזרים וקבוצות שונות.
אחת הזירות הייחודיות והמעניינות שבהן חיים ומתפתחים אנשים היברידיים הן הקהילות המעורבות, דתיים וחילונים, שלעיתים נדמות כאיים של שפיות, מתינות ודו-קיום שאינו מבטל את הייחוד האישי-קהילתי, אך מאפשר חיים מתוך כבוד הדדי, סולידריות חברתית ושאיפה ליצירת "טוב כללי" משותף.
האם וכיצד יכולה החברה הישראלית, השסועה והמסוכסכת עד בלי די, לאמץ ערכים ונורמות שהשתרשו בקהילות מעורבות? מהו אורח החיים והנוהג הרווח בקהילות אלו שניתן לקיימו ברחוב הישראלי מחוץ למובלעות אלו?
במאמר זה אבקש לתאר בקיצור נמרץ חלק מהתכונות והפרקטיקות שקיימות בקהילת תקוע המעורבת, שבה אני מתגורר ב-12 השנים האחרונות, מתוך כוונה לנסות להציע דרכים להבראת הפילוג והקונפליקטים העוצמתיים הקיימים בחברה שלנו, קונפליקטים שמשבר הקורונה העצים והדגיש.
לפיכך, על אף העובדה שחיים בקהילה אינטימית וקטנה מהווה ניסוי חברתי בזעיר אנפין של חיים משותפים, של "יחד" מגוון אך שלם, ייתכן ונוכל להציע לקהילות אחרות במרחב הישראלי אפשרות לדו-שיח וקיום סולידרי רחב ובר קיימא.
ראשית, על פי ניסיוני וניסיונם של אחרים, לקיומם של מפגשים פשוטים ויומיומיים עם "האחר" השונה ממני, בין אם הוא דתי או חילוני, גבר או אישה, צעיר או קשיש, ערבי או יהודי, ישנה תרומה מכרעת והכרחית ליצירת בסיס לשיח ודיון. שיח זה מבוסס מלכתחילה על ההכרה בשונות בין צדדים שונים של ישראליות ועל העובדה שסביר להניח כי לא תמיד ניתן להגיע להסכמות מהותיות. ממקום של אי-הסכמות ישנו צורך מהותי להכיר בעובדה שישנן מחלוקות שלא ניתן להכריע לטובת צד כלשהו, אך בהחלט כדאי לנסות להגיע לפשרה.
היכרות והבנה של השיח שעימו אנו מתעמתים ועליו אנו חולקים הינן תנאי יסודי להכלה של דעות, רגשות, עמדות וצרכים שונים במרחב הציבורי. חיים מתוך שותפות, המכוונים ליצירת מכנה משותף רחב ומלוכד ככל האפשר, מבוססים על שני אדנים מרכזיים: הראשון הוא אמון "מוכלל" בשונה ממני, מי שאינו שייך לקבוצת ההשתייכות שלי. השני הוא הכרה בעובדה שלא אוכל, במסגרת הקהילתית או הקבוצתית שלי, לכפות על הצד השני את מלוא מאוויי למימוש כלל הערכים והנורמות שעליהם התחנכתי וגדלתי.
יצירת אמון אפשרית כאמור על סמך היכרות ויצירת מפגשים עם הצד "השני". בכך, לטעמי, לקהילות המעורבות יש נוסחה להצלחה – מעצם היותן איים של שפיות חברתית, שאפיינה את החברה הישראלית בעשורים הראשונים לתקומת ישראל.
קשה אמנם להעריך אם מי שמלכתחילה בוחר לחיות בקהילה מעורבת ניחן ברמות אמון וביכולות הכלה גבוהות, שעימן הוא מגיע לשותפות זו, אך הניסיון המקומי שאליו התוודעתי בעשור האחרון מלמד כי ברוב המקרים החיים בצוותא מגבירים בהכרח את ההגעה לפשרה, ממקום של שלמות ואמונה בדרך האישית שלי, לצד רצון לתרום לזולת גם אם הוא אינו דומה לי.
הצלחתן (החלקית כמובן) של מרבית הקהילות המעורבות בישראל ליצור הזדהות כללית עם הצרכים, השאיפות והערכים של הזולת מהקהילה הנגדית הינה מתכון נכון לחיים על בסיס סולידריות חברתית ולכידות קבוצתית, שלא בהכרח חייבת להישען על הסכמות חלוטות וסופיות, כפי שהמערכת הפוליטית שואפת אליהן מעת לעת.
לבסוף, חשוב להדגיש כי יישוב הופך לקהילה כשנוצרת תחושת ביטחון של חבריו המבוססת על אמנה חברתית מוסכמת, המניחה כי הצרכים של התושבים ימולאו באמצעות המחויבות ההדדית שלהם זה לזה. יישובים וקהילות מסוג זה יכולים למשוך אנשים המסתדרים אחד עם השני, מבינים זה את זה ומצליחים לעבוד יחדיו, אך לא בהכרח דומים זה לזה.
ערבות הדדית זו והיכולת לשתף פעולה גם עם מי שלא דומה לך, הנה אבן יסוד בבינוין של קהילות מעורבות. לטעמי היכולת לחיות מתוך מחלוקת הינה אפשרות שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות וקברניטי המדינה.
רק באמצעות מפגשים הדדיים במסגרות חדשניות והכלה של המחלוקת – כפי שהחיים בקהילות מעורבות מזמנים – מתוך רצון כנה לא לכפות את דרכינו על "האחר", נוכל לשקם את החברה הישראלית כחברה פלורליסטית וסובלנית.
