אותנטיות דתית בקהילה המשלבת ובבית הספר המשלב

"החינוך המשלב מהווה הזדמנות להצמיח דתיות אותנטית, והקהילות המעורבות מאפשרות את קיומם של חיים דתיים אותנטיים"

החינוך לדתיות בבית הספר המשלב טומן בחובו מורכבות ואתגרים שונים. חלקם נובעים מעצם השאלה מהו חינוך דתי, וכיצד ניתן לחנך לדתיות. חלקם נובעים מאתגרי השעה, שאיתם מתמודדים גם בתי הספר הממלכתיים דתיים על כל גווניהם, וחלקם נובעים מהמורכבות הקיימת במפגש שבין שפת החינוך המשלב ושפת החינוך הדתי.

פעמים רבות, כאשר מבקשים לבחון את מידת ההשפעה של הסביבה המעורבת או החינוך המשלב על החינוך הדתי של התלמידים שזו זהותם מבית, מודדים ובוחנים את הדברים מנקודת מבט מסוימת בלבד – מד שמירת המצוות של התלמידים הדתיים והמחויבות שלהם למה שנתפס במובנים דתיים-חברתיים כעקרונות ואורחות החיים המצופים; כאילו שקיים מד שכזה. בדברים הבאים אני מבקש להציע נקודת מבט אחרת, משלימה, לסוגיית הדתיות בתוך קהילה משלבת, בין אם זו קהילת המשפחות או קהילת בית הספר. טענתי המרכזית היא שמנקודת המבט של האותנטיות הדתית קהילה משלבת מהווה מצע אידיאלי להצמחת דתיות כנה ועמוקה. יתרה מזו, בית הספר המשלב מהווה מרחב אידיאלי להנחלת השפה והערכים הדתיים בעבור המורים הדתיים.

ראשית, כמה הבהרות: בדברים הקצרים הבאים אשתמש במושגים כמו "אותנטיות", "בחירה", "חירות" ו"קהילה". כל אחד מן המושגים הללו טעון במשמעות עשירה ומורכבת שיכולה לפרנס מחקרים רבים. בשורות קצרות אלו לא אוכל לנתח ולהבהיר כראוי כל אחד מן המושגים האלו. לגבי מושג האותנטיות ניתן לשאול אם היא נובעת מפנימיותו של האדם או דווקא בזיקה לאחר, ואם אותנטיות יכולה להתפתח; אם תהליך החיברות וההתבגרות של האדם פוגע באותנטיות שלו או שדווקא מאפשר לו לעשות בחירות אותנטיות; האם קיימת בכלל אותנטיות, כיצד ניתן למדוד אותה? האם מושגים כמו אותנטיות ובחירה בהכרח קשורים זה בזה? אין בכוונתי לענות על שאלות כבדות אלו אלא להשתמש במושגים באופן שבו מקובל לדבר עליהם בהגות ובשיח החברתי בימינו.

חלק מהמקורות שאליהם אתייחס בדבריי מרכזיים ומצוטטים כל כך במסורת היהודית שגם הם טעונים במשמעות כבדה ועשירה. ענייני כאן איננו ניתוח ספרותי של מקורות אלו, ולכן אני משתמש במקורות בהם על פי קריאה סבירה של הטקסט, ואם אחטא בפשטנות, דייני.

אפתח באנקדוטה. במהלך כתיבת רעיונות אלו נתקלתי בכתבה באתר YNET שכותרתה "בלי בית כנסת, לבד במרחב: להיות יהודי דתי באלסקה", שעסקה במשפחה יהודית, אורתודוכסית, החיה בחבל ארץ נידח באלסקה ללא יהודים אחרים בסביבתה. הכתבה עסקה בעיקר בקשיים של שמירת אורח חיים דתי במציאות שבה אין קהילה, ללא מסעדות כשרות וללא בית כנסת. בתשובה לשאלה מה הכי חסר לו עונה המרואיין דייוויד וואלק: "חסרה לי הקהילתיות היהודית המפורסמת, אבל אולי מה שהכי חסר לי זה השירה והתפילה ביחד בבית הכנסת. לפעמים אני יוצא למרחב ושר בעברית לציפורים ולעצים ומדמיין שאני לא לבד. חשוב לי מדי פעם לקבל 'זריקת מרץ' יהודית, ובחגים אנחנו נוהגים לנסוע לקהילה בצפון אנקורג' ולעיתים גם לסיאטל, שם יש קהילה גדולה יותר". אכן, קשה לדמיין חיים דתיים מלאים ללא קהילה. אך האם יכול להיות לקהילה גם תפקיד שלילי בחיים הדתיים?

חירות ואותנטיות

הדברים שלי מבוססים על הנחות יסוד ערכיות, אפילו תיאולוגיות, שהן חלק משמעותי מתפיסת עולמי. בראשן, שהערך של קיום פרקטיקה דתית ללא אותנטיות ושלא מתוך חירות פנימית קטן הרבה יותר מחיים דתיים המקיימים ערכים אלו. אני גם יוצא מנקודת הנחה שיש אכן קשר בין בחירה לבין אותנטיות ושאם האדם לא יכול לבחור לקיים פרקטיקה דתית מסוימת מתוך חירות פנימית נפגמת האותנטיות הדתית של הטקס, המצווה או ההימנעות מאיסור הלכתי.

המורכבות ביחס להנחות יסוד אלו נוכחת בצורה חזקה במדרשי חז"ל המפורסמים המתייחסים לשאלה אם קבלת עול תורה ומצוות על יד עם ישראל נעשתה מתוך בחירה או מתוך כפייה. בהקשרים דומים נהוג לצטט שני מדרשים הנראים כסותרים אחד את השני או למצער "מאזנים" אחד את שני. המדרש בתלמוד הבבלי פותח באמירה חד-משמעית באשר לסוגיית החירות:

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יח) – אמר רבי אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם!" (בבלי שבת פ"ח)

לעומת המדרש המתאר את מעמד קבלת התורה כמבוסס על כפייה, המדרש המפורסם הבא לוקח את לוחות הברית, המאובנים והדוממים, ובוחר דווקא בהם לדימוי של חירות בקבלת התורה או בקיומה.

"והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות." (תנא דבי אליהו זוטא, יז)

האמביוולנטיות ביחס לשאלת החירות בקבלת עול התורה מתבטאת לא רק בפתיחות הסותרות של שני המדרשים אלא גם בחלקו השני של כל מדרש, שנראה כתוספת הבאה להקהות את המסר החד-משמעי של המדרש. המדרש בבבלי מביא את דבריו של רבא: "אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט' כז) 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר." כלומר, על פי התוספת של רבא, גם אם במעמד הר סיני התורה ניתנה מתוך כפייה, אנו חיים במציאות שבה כבר מימיהם של מרדכי ואסתר המחויבות לתורה מבוססת על קבלה רצונית של חוקי התורה, כנראה מתוך הכרה בנס שנעשה לעם ישראל. באופן מקביל, המדרש המעלה על נס את החירות גם הוא נסוג מאמירתו הראשונית ובוחר לצקת משמעות חדשה, לא אינטואיטיבית, במושג החירות: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כך, שניים מהמדרשים המפורסמים ביותר העוסקים בשאלת החירות או הבחירה כבסיס לקבלת התורה, מבטאים ניסיון של חז"ל לאחוז את החבל בשני קצותיו ולאפשר לשתי תפיסות עולם לדור בכפיפה אחת תחת כנפי המסורת היהודית הרבנית.

קהילה – לפני שאתייחס לקהילה המשלבת אני רוצה לשוב ולהגדיר את מסגרת הטיעון שלי. כאשר אני עומד על ההבדלים בין קהילה משלבת לקהילה דתית הומוגנית אני מדבר במושגים תיאורטיים, ערכיים. ברור לי שישנן קהילות דתיות הומוגניות שהן סובלניות כלפי חבריה ומאפשרות גמישות נורמטיבית מסוימת ביחס לשאלה מי יכול להיכלל בקהילה. מן העבר השני יכולות להיות קהילות משלבות שברמה החברתית התנהלותן איננה עולה בקנה אחד עם תפיסות המוכנות באמת ובתמים להכיל מנעד רחב מאוד של פרקטיקות של זהות יהודית, עם זאת ביכולתן להכיל לדוגמה משפחות דתיות שאין להן סדר יום ליברלי-פמינסיטי או ההיפך בקושי להכיל דווקא משפחות שלהן תפיסת עולם ליברלית מאוד ביחס לשיווין מגדרי, או זרמים לא -אורתודוקסים. בדברי אינני מבקש להתייחס לסוציולוגיה של קהילות משלבות לעומת קהילות הומוגניות אלא לתפיסה הערכית והדתית שנמצאת בבסיס כל קהילה.

בית הספר המשלב כקהילה – מעבר להיותו של בית הספר המשלב מוסד חינוכי ייחודי, הוא גם מהווה קהילה ייחודית, לפחות בנוף הישראלי. "קהילה" בשני מובנים: הראשון – באי בית הספר, מורים ותלמידים, מהווים קהילה שבה לומדים יהדות, ומקיימים טקסים דתיים ואזרחיים מתוך הנחת יסוד שאין דרך נורמטיבית אחת ביחס למחויבות למסורת ישראל, וישנה חירות להתייחס ולקרוא בטקסטים יהודיים במגוון דרכים: כאלו המקדשות אותן וכאלו הרואות בהן מקור השראה; כאלו המחויבות לפרשנות של חכמים, וכאלו הקוראות על פרשנויות אלו תיגר. נוסף על כך, רבים מבתי הספר המשלבים פועלים בתוך קהילת הורים שגם היא מורכבת מספקטרום רחב של עמדות ביחס למסורת היהודית ולאופני מימושה. לכאורה קהילות כאלו מהוות מצע בעייתי לקיום הלכה, שהרי קיומה של הלכה מבוסס על מחויבות אפריורית. חיים בתוך מרחב שבו מובע מסר אמביוולנטי, לפיו מחויבות מעין זו היא רק אופן אחד לגיטימי של זהות יהודית, לכאורה מעקר מן השורש את המשמעות של מחויבות הלכתית.

אך לעניות דעתי התמונה מורכבת הרבה יותר. כפי שציינתי, הנחת היסוד הערכית שלי היא שמעשה דתי שאין בו ממד של בחירה אלא כזה שנעשה מטעמים חברתיים או קהילתיים בלבד איננו מבטא דתיות או מחויבות למסורת אלא הישמעות לנורמות קהילתיות או חברתיות. מבחינה זו הקהילה הדתית מקיימת בתוכה פרדוקס מובנה: מצד אחד לא ניתן לקיים חיים דתיים מלאים ללא קהילה. ברובד הבסיסי, כפי שהאירו לנו הוגים כמו בובר ולוינס, לא ניתן לקיים חיים אתיים המממשים את מלוא האישיות שלנו ללא זיקה לאחר. מעבר לכך, כדי לאפשר ליחיד לממש את מחויבותו ההלכתית הוא זקוק לקהילה, לעתים משום שהדרישה ההלכתית כוללת נוכחות של מניין או מוסדות קהילתיים אחרים, ולעתים משום שמבחינה מהותית נוכחות של קהילה מאפשרת פומביות שהיא הכרחית בטקסים כמו קריאת מגילה או ברית מילה.

אך מצד שני, אם מקבלים את הנחת היסוד שדתיות שהיא חברתית בלבד, זו מחטיאה במידה רבה את המהות של דתיות – הקהילה הדתית ההומוגנית מונעת אפשרות אמתית של אותנטיות דתית משום שרבות מהבחירות של הפרט, כמו הקפדה על תפילה במניין ונורמות הקשורות ללבוש ולהפרדה מגדרית, מושפעות מאוד מהציפיות של הקהילה, עד כדי חוסר יכולת להפריד בינן ובין הבחירה האותנטית של החבר או החברה בקהילה. ניתן לנסח את הפרדוקס כך: בכדי לממש אורח חיים דתי אותנטי אנחנו זקוקים להתחבר לקהילה הדתית ולהתנתק ממנה בעת ובעונה אחת. הקהילה הדתית היא מאבני היסוד של הזהות הדתית האותנטית, והיא גם גורם מעכב ומפריע לצמיחתה של הדתיות האותנטית.

הפגיעה באותנטיות בקהילה הומוגנית איננה רק תוצאה של ציפיות הקהילה או הנורמות הנהוגות בה. ניתן היה לטעון שהאותנטיות בקהילה ההומוגנית מתקיימת ונטועה בבחירה להשתייך לקהילה מסוימת. בהתאם לכך, אם אדם בוחר להשתייך לקהילה עם נורמות מסוימות הרי שמעתה כל פעולה בהתאם לנורמות אלה היא תוצאה של אותה בחירה. אך ביחס לקהילת בית הספר יש לזכור שלא פעם הבחירה היא של ההורים ולא של התלמידים. יתרה מכך, במקרים רבים אין הלימה בין הנורמות הנהוגות בבית הספר מבחינה דתית לאלה של המשפחות ששולחות את ילדיהם לאותו בית הספר. זאת הן מכיוון שישנם שיקולים נוספים בבחירת מוסד חינוכי והן מכיוון שככלל בתי הספר הדתיים פעמים רבות מסמנים אידיאל דתי שמרני ביחס לאורחות החיים הנהוגים בבתי התלמידים.

הטענה שהאותנטיות מתבטאת בעצם הבחירה להשתייך לקהילה איננה מביאה בחשבון את המשמעות של הנורמה המקובלת בציבור הדתי של גיל נישואין מוקדם למדי. אכן, במידה רבה הקמת התא המשפחתי טומנת בחובה הכרעות משמעותיות באשר לאורחות החיים ולא פעם ניתן לראות בנישואים בציבור הדתי התכנסות של הפרט לתוך מסגרת נורמטיבית מוגדרת יותר גם מבחינה דתית, הבאה לידי ביטוי גם בהשתייכות לקהילה. יחד עם זאת, במקרים רבים תהליך בירור הזהות אינו נפסק. לא פעם אני נתקל במשפחות המגיעות לקהילה לאחר תקופה ארוכה של מגורים בקהילה דתית הומוגנית, שכבר לא תואמת את הלך הרוח של המשפחה. פעמים רבות תופעה זו מתרחשת על רקע הקמת תא משפחתי שני בשלב מאוחר יותר בחיים. מבחינה זו הקהילה המשלבת נותנת מענה לא רק לצורך חברתי וערכי לחיים משותפים של אנשים עם תפיסות שונות באשר לזהות יהודית, אלא גם מאפשר לנוע לפרטים עצמם על גבי הספקטרום הזהותי-דתי.

במילים אחרות, ישנו כאן מענה לפרדוקס הקהילתי שהוצג לעיל: הקהילה הפתוחה מעניקה ליחיד או למשפחה את העוגנים ועמודי התווך שהם זקוקים להם במרחב הקהילתי כדי לממש את זהותם, אך זאת מבלי שהקהילה תהפוך לגורם מפריע בבחירה האותנטית.

לחנך באופן אותנטי

ההערה הבאה ראויה לדיון נפרד, אך כתוספת קצרה לדברים אני מבקש להצביע על תופעה נוספת. לא מזמן נתקלתי בפוסט בפייסבוק של מנהלת מאזור ירושלים שבו היא שאלה מדוע מורים דתיים בוחרים לחנך במערכת הממלכתית. השאלה גררה תגובות רבות מאוד וניכר שהיא הציפה נושא הבוער בקרב אנשי חינוך דתיים רבים. אחד מהקולות הדומיננטיים בשיח הזה היה שבתוך מערכת החמ"ד קשה למורה דתי להתנהל, הן ברמת הפרקטיקה והן ברמת גבולות השיח האפשרי. מערכת החינוך הממלכתית דתית מציבה סטנדרט דתי שנמצא במקרים רבים "ימינה" מהקהילה שאותה בית הספר משרת. חלקם ציינו שאף על פי שהם באופן אישי מחויבים לסטנדרט זה, קשה להם להתנהל במערכת שבה אין להם תחושה של בחירה אותנטית ויכולת לבחון את הדברים בצורה דינמית. אמנם שאלת יכולתו של המורה להיות אותנטי רחבה יותר מאשר הממד הדתי שלה; בסופו של דבר בכל מערכת חינוכית, בוודאי ציבורית, ישנם גבולות לשיח הפוליטי, הנורמטיבי והערכי, אך הם בוודאי בעלי שוליים רחבים יותר מאלו המתייחסים לנורמות הדתיות וגבולות השיח במערכת החמ"ד. בהיבט זה, בית הספר המשלב מתפקד גם כקהילת מורים המאפשרת אותנטיות למורה הדתי.

לסיכום, כמי שהצמיח ומוביל תיכון משלב, אני ער בהחלט למורכבות של חינוך לשמירת הלכה, לדתיות ולמה שנהוג לכנות "רליגיוזיות", במיוחד בגיל התיכון. הבחירה במורכבות זו בנויה על תפיסה ערכית וחברתית השואפת לתיקון של החברה הישראלית, תפיסה פדגוגית המובילה לחשיבה ביקורתית ויצירתית, ותפיסה רגשית המבקשת לגדל בני אדם רגישים לאחר אשר יודעים להכיל שונות ואף להיתרם ממנה. אך בנוסף לכל אלו, יש לה, בעיני, גם משמעות מיוחדת דווקא לאלו המבקשים לחנך את ילדיהם ל"דתיות". החינוך המשלב מהווה הזדמנות להצמיח דתיות אותנטית, והקהילות המעורבות מאפשרות את קיומם של חיים דתיים אותנטיים: דתיות אותנטית שבה ישנו מקום לכל אחת ואחד לעצב את עולמם, ולבחור את הבחירות הנכונות להם, מבלי שהקהילה מאפילה על האותנטיות, אלא היא משלימה את אותם צרכים קהילתיים הנדרשים לקיום עולמם הדתי של היחידים.

תגית:

כלי נגישות