מה הופך בית ספר משלב לכזה? הלומדים בו או מה שמלמדים בו? האם ניתן להסתפק רק בהרכב האנושי המגוון וזהו? המשורר אברהם שלונסקי כותב כך: "המולדת שחררה אותנו מהרגשה זו, מהכרח זה. בא"י איני צריך להיות יהודי, רק יהודי, תמיד יהודי, – כדי להיות יהודי. בא"י יכול אני, חייב אני, להיות אדם, קודם כל אדם, שהרי יהודי הנני ממילא, בתוך המסגרת הטריטוריאלית, החברתית והפוליטית של המולדת. כי מהי המולדת לעם – אם לא הרגשת הממילא?" (פרקי יומן, ספריית פועלים, 1981).
שלונסקי דן בשאלה מה מקומה של התרבות היהודית כאשר כבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ אבותינו? על פניו, היה בה צורך רק בגלות, כדי להבדיל ביננו לבין שאר העמים. להיות יהודי "ממילא" משמעו להיות יהודי מעצם העובדה שכזה אתה ולא נדרשת יותר חובת ההוכחה או ההנכחה. כאן בארץ ישראל אתה יכול "לנוח" מהיהודיות שלך.
בבית ספר משלב לומדים תלמידים על הרצף הדתי, דתיים, חילוניים, מסורתיים ועוד. בעצם החלטתם ללמוד בבית ספר כזה, בחיי היום-יום המשותפים הם כבר "משלבים", כלומר, להיות תלמיד בבית ספר כזה, זה ממילא. האם עדיין נדרשת חובת ההוכחה?
בעיניי ההבחנה בין אותו "ממילא" לבין הגדרתו של בית הספר כמשלב או את התלמידים והמורים שיעידו על עצמם שהם חלק מהחינוך המשלב, טמונה בשלושה יסודות:
ראשית, ההבחנה בין מלכתחילה לבין בדיעבד. בבתי ספר רבים בארץ לומדים תלמידים בעלי אורחות חיים שונים זה מזה ויחס שונה כלפי הדת והמסורת. גם בבתי ספר דתיים וגם בתי ספר ממלכתיים לא כל התלמידים ולא כל ההורים זהים בתפיסת עולמם לגבי המסורת או לגבי המחויבות להלכה. עם זאת, בבית ספר משלב, לרוב, התלמידים והוריהם בוחרים מלכתחילה את בית הספר ואת האפשרות ללמוד לצד מי ששונה מהם. כלומר, הבחירה ללמוד בבית ספר משלב קדמה לשילוב עצמו או לתוכניות הלימודים הייחודיות.
שנית, הבחירה בשוני הזה דווקא: ניתן לבסס בתי ספר על שוני מסוגים שונים: יהודים וערבים, ותיקים ועולים. עצם הבחירה בסוג השוני הזה בין דתיים לבין חילוניים כבסיס לחיים משותפים בתוך בית הספר היא כשלעצמה לא "ממילא", אלא בחירה מודעת ופעילה.
שלישית, ההחלטה כיצד מלמדים (וגם כיצד לא מלמדים) בבית ספר משלב, וההבנה שבתוכנית הלימודים תהיה התייחסות לשוני ואף שמחה בשוני הזה, אף היא תוכל להתעלות מעל תחושת הממילא שעלולה להיווצר לאחר שכבר פתחנו את בית הספר ובאו בשעריו התלמידים והתלמידות המגוונים.
אולם, אסור להתבלבל. אותו "ממילא" שעליו מדבר שלונסקי אינו רק אתגר וקושי, אלא הוא גם ברכה ושפע. אנו מבינים שלהיות עם חופשי בארצנו אינה עובדה ברורה מאליה, ולהיות יהודי ממילא, דיינו בכך. כך, גם העובדה שלומדים, מטיילים ומשחקים זה לצד זה תלמידים בעלי אמונות ודעות שונות, דיינו בכך ואידך זיל גמור. והרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים, לא?
