גשר המיתרים

"מיתרים, המאגדת כיום תחתיה את מרבית מסגרות החינוך המשלב והקהילות המעורבות, היא ראש החץ של התנועה שבכוחה לבנות חזון מחודש לחברה שלנו"

במציאות הקיימת בימינו הפילוג בעם היהודי, גם בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות וגם בקרב יהודי הארץ, הינו פילוג גדול המוביל לשנאה או נובע משנאה או שניהם יחד.

משחר ההיסטוריה העם היהודי היה מפולג עד כדי הקמת ממלכות נפרדות – ממלכת יהודה לצד ממלכת ישראל, אשר לחמו זו בזו. בהמשך, היו מחנות הצדוקים מול הפרושים ומול הקנאים, אשר בשל המחלוקת הקשה ביניהן תרמו תרומה ישירה ל"חורבן בית שני" ולגלות נוספת לאחר גלות ישראל, שהייתה מאות שנים קודם לכן.

השנאה והמחלוקת בין חלקי העם הייתה נפוצה וגדולה: בתקופת המנדט הבריטי היו המחתרות אשר בשל האידיאולוגיות השונות ביניהן נלחמו זו בזו: "ההגנה" אל מול "אצ"ל" ו"לח"י". שנאה זו הובילה ל"סזון" בשנים 1944–1945. לאחר הקמת המדינה הייתה מחלוקת ושנאה בין המפלגות השונות, מפא"י מול מפלגת חרות וכן האלה. אכן, ההיסטוריה היהודית רוויה במחלוקות קשות ולעיתים תכופות בשנאה, אשר גרמו להרג רב ולפירוד עצום.

גם כיום אנחנו מתמודדים עם כיתתיות ומחנאות בקרב עמנו: בין דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות. קבוצות קבוצות.

כיתות, כיתות. לעיתים יש הפותרים את עצמם מדיון רציני בסוגיה זו בטענה כי אין מדובר באיום אסטרטגי, אלא במתחים – שתמיד היו ותמיד יהיו. ואולם, בעיניי טעות לחשוב כך. מדינת ישראל היא מדינה חזקה מבחינות רבות: כלכלית, צבאית, ביטחונית, טכנולוגית ועוד. אך האיום האסטרטגי המוביל על קיומה של מדינת ישראל אינו "האיום האיראני" או כל איום מבחוץ, אלא האיום הפנימי. אם לא נעשה דבר, תוך דור או שני דורות נחדל מלהתקיים כעם ומדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל שבמזרח התיכון. האם עלינו לקבל זאת כגזרת גורל? האם יש בידינו, בידי כל אחת ואחד מאיתנו, להציל את ישראל מעצמה? מה בכוחנו לעשות כדי להתמודד עם איום אסטרטגי זה?

המענה לשאלה זו בעיניי הוא במילה אחת – "מיתרים". מיתרים, המאגדת כיום תחתיה את מרבית מסגרות החינוך המשלב והקהילות המעורבות, היא ראש החץ של התנועה שבכוחה לבנות חזון מחודש לחברה שלנו. חזון שיש בו שותפות גדולה בין כל חלקי העם, בישראל ובתפוצות. חזון שבו יש מקום ליהדות ולדמוקרטיה. שבו יש אתוס מכונן ומלכד, לצד הכרה בשונות המבורכת של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה היהודית לגווניה. חזון שיש בו מקום אמיתי לכולם: לחילונים לגווניהם, לחרדים לגווניהם, למסורתיים, ציונים דתיים, רפורמים וקונסרבטיבים. חזון שיש בו מקום תמיד לשיח ולכבוד, להידברות ודיאלוג ולא לכיפוף ידיים. חזון שקשור קשר בל ינתק עם עולם המעשה: עם מסגרות החינוך המשלב שמבקשות לגדל את הילדים במציאות אחרת, נכונה ובריאה יותר, ועם הקהילות המעורבות המבקשות להפוך את המפגש לחיים שלמים יחד.

לפני כ-40 שנה הוקמה הקהילה ה"מעורבת" – "משתפת" ו"משותפת" הראשונה, בכפר אדומים. המציאות הישראלית עד אז הייתה שונה, הערים והעיירות היו מעורבות, לעיתים הייתה חלוקה לשכונות, אך בדרך כלל רוב השכונות היו מעורבות, ולצידן מערכות חינוך נפרדות: ממלכתי, ממ"ד, חרדי (החינוך העצמאי) וערבי. לצד הערים המעורבות, הקהילות הקטנות במושבים ובקיבוצים היו נפרדות על פי שלושת הזרמים דלעיל: ממלכתי – בחלוקה ל"איחוד" ו"המאוחד", ממ"ד – בחלוקה ל"בני עקיבא" ו"פועלי אגודת ישראל" (פא"י) והקהילות החרדיות – בחלוקה לחסידים וליטאים. האנשים שהשתייכו לחברה בארץ התרגלו לכך וחשבו שזו המציאות המלווה אותנו דורות רבים וכך היא תימשך הלאה, והנה, קמה קהילת "היחד" הראשונה – כפר אדומים, ובזמן סמוך קמה גם קהילת תקוע, שתיהן הציגו שינוי, הציגו מצב חדש שבו ניתן לחיות יחד בקהילה קטנה, המעוגנת משפטית כ"אגודה שיתופית", ובה פועלים כל מוסדות החינוך המשותפים. כך קמו גני הילדים ובית הספר היסודי המשותפים וכן תנועת הנוער שבהמשך השתייכה לצופים – מסגרת יחידה בארץ לפני 28 שנה שהייתה "שבט מעורב". בהמשך קם גם בית הספר התיכון במתכונת משלבת. בתי הספר הם חלק מארגון "מיתרים". 40 שנה הקהילה קיימת והוציאה מתוכה מאות רבות של בוגרים שכלל לא הבינו שבמקומות אחרים ברחבי הארץ לומדים "בנפרד".

20 שנה לקיומה של "מיתרים" ו-40 שנה להיווסדה של קהילת כפר אדומים, ובהמשך קהילת "גוש אדומים", הכוללת את קהילות אלון ונופי פרת לצד כפר-אדומים, והקמת "רשת מיתרים" מוכיחים בעליל שאפשר אחרת. עלינו להתגייס כולנו שכם אחד כדי להפוך את נקודות האור החשובות האלו שבחברה שלנו לתנועה גדולה, למסע של חלקים רחבים של החברה הישראלית אל עמק השווה, בו אין ניסיון ליצור "ישראלי חדש" אלא ליצור חברה שיודעת להכיל בתוכה את העושר והמגוון, ולהתלכד סביב העקרונות החשובים לכולנו.

אני מאמין שאם נדע להשכיל לפרוט על כל המיתרים, ולא לנגן רק על מיתר בודד בכל פעם, נוכל לברוא חברה ערכית ומלוכדת שתיתן מענה לפירוד הנוראי שמשסע אותנו. לו יהי.

כלי נגישות