חינוך משלב, זהות מסורתית והזהות הכפולה והלא פתורה בעידן המודרני

כמו נושאים רבים אחרים בחינוך המשלב, עוד נכונה עבודה רבה כדי לדייק ולהיטיב את המענה החינוכי וכדי לאפשר לבעלי הזהות המסורתית במובנה הרחב להפנים את ייחודה של זהות זו ולהחזיק בה, לצד הזהויות האחרות המתקיימות במרחב זה

טענה החוזרת ונשמעת כנגד החינוך המשלב היא שרבים מבוגריו אינם יוצאים עם זהות ברורה ומגובשת. הטוענים זאת מצביעים על כך שבעוד שהבוגרים של החינוך המשלב יודעים היטב לכבד את דעותיהם של אחרים, הם מתקשים לנסח את עמדתם – אם בינם לבין עצמם ואם באוזניהם של אחרים. טענה זו ודאי מזכירה לרבים את הביקורת הידועה לגבי העמדה המסורתית. אף כנגדה טענו וטוענים לאורך השנים שהיא אינה זהות ברורה ומובחנת, מכיוון שהיא אינה מציגה (ויש שיטענו שהיא אינה מסוגלת להציג) עמדה קוהרנטית, משנה שלמה, המסבירה מראשית ועד אחריתה את הכרעותיה הערכיות ובחירותיה בקונפליקטים הנוצרים במפגש שבין המסורת במובנה המשפחתי-קהילתי, המורשת היהודית במובנה הרחב והתרבות המערבית. נקודת השקה זו שבין הטענות בדבר החינוך המשלב והמסורתיות הובילה אותנו להעמיק ברעיון לפיו יש קשר הדוק בין שתי תופעות אלו, וכי המענה לטענות החוזרות ונשנות לגבי שתיהן הוא במידה רבה מענה דומה.

חשוב להקדים ולומר כי עצם הצגת הזהות המסורתית, כזהות מרכזית שיש לתת עליה את הדעת במרחב הזהויות הישראלי בכלל ובמרחב המשלב בפרט, ראויה לדיון בפני עצמו. וזאת משום שבמשך שנים ארוכות התעלמו ממנה. השיח אודותיה הלך וצמח בעיקר בשני העשורים האחרונים, הודות לפעולותיהם של נשים ואנשים בעלי זהות מסורתית שהעלו על נס את ההגדרה העצמאית והנפרדת שלהם, ודרשו שיינתן לה מענה ראוי במערכת החינוך. כמו נושאים רבים אחרים בחינוך המשלב, עוד נכונה עבודה רבה כדי לדייק ולהיטיב את המענה החינוכי וכדי לאפשר לבעלי הזהות המסורתית במובנה הרחב להפנים את ייחודה של זהות זו ולהחזיק בה, לצד הזהויות האחרות המתקיימות במרחב זה.

דמיון ושוני

נבקש להציג כמה מקווי הדמיון והשוני שבין החינוך המשלב והזהות המסורתית. ראשית, מערכת החינוך בישראל בנויה בצורה דיכוטומית, המתעלמת מאחוז ניכר של מסורתיים בחברה. לאורך שנותיה של מדינת ישראל, ואף בימים שקדמו לה, ניתן מענה לחינוך ממלכתי, שאופיו הוא חילוני, ולחינוך דתי – לגווניו, שאופיו הוא דתי כמובן. אך חינוך מסורתי, חינוך למסורתיות – אין בנמצא. הדיכוטומיה במערכת החינוך מביאה את המסורתיים לבחור עבור ילדיהם מסגרות חינוך שהם אינם שלמים איתן, כפי שהראה יעקב ידגר (2005): מצד אחד, בחינוך הדתי – הם לעולם עומדים בצילם של הדתיים, וזהותם נתפסת כמשנית ונחותה. ואילו מצד שני, בחינוך הממלכתי הם לא זוכים להכרה ערכית ותרבותית מקיפה. וכך, כדי לזכות במערכת חינוך איכותית הם מוכנים לעשות ויתור ערכי מסוים ולכופף את זהותם.

עמותות כדוגמת "ממזרח שמש" אמנם פעלו בכדי להיטיב עם עשרות רבות של מסורתיים שאינם זוכים למענה חינוכי מיטבי, אך המבנה עצמו – שהוא אם כל חטאת מבחינת הזהות המסורתית – לא תוקן אלא במרחב של החינוך המשלב. הרצף שמאפשר החינוך המשלב בין העולמות דומה לרצף המתקיים בזהות המסורתית, וככזה הוא מהווה מענה עמוק ומשמעותי לתפיסה המסורתית. החינוך המשלב, בדרכו הייחודית, מציע שפה ההולמת את דרכם של המסורתיים במידה רבה. המסורת מהווה יסוד משמעותי, אך אין מדובר כאן במסורת חונקת וכופה, במסורת מחייבת, אלא במסורת המאפשרת בחירה – בדומה למרחב שבו חיים מסורתיים רבים.

אחד מהעקרונות הפדגוגיים המרכזיים ביותר בחינוך המשלב הוא "חיזוק הזהות מבית". בית הספר המשלב מבקש להימנע מיצירת דיסוננס בין הזהות שאיתה באים התלמידים מבית לבין הזהות שמעצב בית הספר, ועל כן חלק מהותי מהדרך החינוכית הוא לעודד את התלמידים לשוב אל הבית, ללמוד ולעצב את הזהות לאור דרכם של בני המשפחה המבוגרים יותר: הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות. בכך מעמיד החינוך המשלב בלב העמדה החינוכית שלו את הטענה המסורתית לפיה הזהות נבנית בראש ובראשונה מתוך הבית, המשפחה, ההורים, הקהילה. כמו כן, כך הוא מונע מראש את הדיסוננס שנוצר במסגרות החינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי בין החינוך בבית לחינוך בבית הספר.

לצד קווי הדמיון ישנו גם פער יסודי בין החינוך המשלב והזהות המסורתית, כפי שהיא נתפסת פעמים רבות (וכמובן שקשה להגדיר ולצמצם זהות מרובדת ורבת-פנים שכזו לכדי הגדרה אחת ויחידה): החינוך המשלב חורט על דגלו את החשיבה המורכבת, את העיון הביקורתי, את החקירה והדרישה. אלו מאפשרים לאדם לפתח את זהותו, לברור ולבחור את דרכו באופן מושכל, וגם להיטיב להביט באופן מורכב ולא פשטני ושופט על בחירותיהם של אחרים. לעומת זאת, בעוד שהקיום המסורתי אף הוא קיום מורכב ומרובד, הרי שפעמים רבות מוצגת הגישה החינוכית המסורתית כגישה המבקשת לחמוק מן המורכבות והביקורתיות ולהציג את הדברים באופן פשוט, תמים, וחד-ערכי.

שניות בתוך עצם זהותם

לבד מכל אלו, בעינינו הזהות המסורתית והחינוך המשלב נושאים בשורה של ממש למכלול הזהויות היהודיות בימינו. כנגד הנחת היסוד שזהותו של האדם אמורה להיות זהות שלמה, ברורה וקוהרנטית, ברצוננו להעמיד את דבריו המכוננים של ירמיהו יובל, מגדולי החוקרים וההוגים של ההגות היהודית המודרנית בדורנו, ולטעון שהיא משוללת כל יסוד במציאות חיינו. זאת משום שהזהות המודרנית היא בהגדרתה זהות כפולה, זהות "לא-שלמה", כלשונו. וכך כתב:


לפני המודרניות לא הביעה זהותו של אדם את מערכי נפשו הפנימיים אלא בעיקר את הפרמטרים החיצוניים שהגדירו את קיומו החברתי. זהותם של בני אדם נבעה מן המסורת המוגדרת שבתוכה חיו ומן הגוף החברתי שגילם אותם. מובן שאפילו הזהות הזאת לא הייתה שלמה, אבל היא הייתה מיוסדת במידה רבה על גורמים חיצוניים קבועים שלא הניחו לה להתפורר.
עם בוא המודרניות נסדקה הזהות הכמו-שלמה הזאת. תהליך המודרניזציה הביא לא פעם לידי פיצול זהותו של היחיד בין כמה מרכיבים פנימיים מנוגדים, שאינם משתלבים יחד. יתר על כן, העצמי בתור תחום אינדיבידואלי, בעל מרחב פנימי משלו, הופיע בתור מושג מודרני מרכזי.
כל זה בא לידי ביטוי מוקדם במצבי האנוסים השונים שתיארנו בספר הזה, ובה בעת היה דפוס מרכזי במצב המודרני כשהוא לעצמו. […]
המצב המודרני יצר אפוא סובייקט כמו-מראני, מנוכר לעצמו במידת מה, שזהותו הייתה מרובת יסודות וחסרת שלמות מלכתחילה. […]
כך יצר תהליך המודרניות את היחיד המודע לעצמו, ובתוך כך חתר תחת ממשותו, מפני שהוא לא כונן את היחיד כישות יחידאית ממשית אלא כתרכובת של יסודות, שאף אחד מהם אינו קובע את הזהות השלמה והמאוחדת. אין בכך רע בהכרח. לאמיתו של דבר הישות השלמה או האינטגרלית אינה קיימת בשום מקום. בני אדם מדמיינים אותה או מסתירים מעצמם את המצב שבפועל. זה ההסבר לכוחה היחסי של השמרנות, שמוסיפה להתקיים גם בחברות מודרניות למרות כל השינויים שעברו עליהן, ובמידת מה בגללם. […]
קרע מבני נפער בין הפרטי לציבורי, בין תרבות הבית לעולם שמחוצה לו; ומאחר שהקרע הזה היה חלק לא נפרד ממצבם הוא יצר שניות בתוך עצם זהותם – בין מעגלי החיים הפנימיים לחיצוניים. גם כך הפרדיגמה המראנית על כפל הפנים שלה, הפנימיים והחיצוניים, בישרה את המצב המודרני הרחב והיסודי ביותר.


יובל מתאר כיצד כינון הזהות של היחיד בעת המודרנית בא לידי ביטוי בתנועה כפולה: מן הצד האחד, האדם העמיד את עצמו כישות עצמאית ואוטונומית המודעת לעצמה כישות יחידאית, אך מן הצד השני דבר זה הוביל לקרע פנימי בלתי-ניתן-לאיחוי בין החלקים השונים המכוננים את היחיד, בין הפנים והחוץ, בין כל אותם רכיבים שונים המלכדים בזהותו. בניגוד לזהות הקדם-מודרנית, שנבעה מהמבנים החברתיים והמסורות שהקיפו את חיי כל אישה ואיש, הרי שבזהות המודרנית רכיבים אלו הופכים להיות רק חלק מהרכיבים שמרכיבים את הזהות. לצידם מופיעים רכיבים פנימיים, שלא אחת עומדים בסתירה עם אותם רכיבים חיצוניים. יתרה מכך, הקיום היהודי בעולם המודרני הוא קיום מרובד, שמערער על הסדר הישן והברור מאליו, שבו היחיד משתייך אל הקולקטיב ובכך מגדיר את זהותו. בקיום המודרני החומות והבצורות של הגטו-הזהותי נפרצו, ונוצרו תרכובות שונות ומגוונות. עניין זה בא לידי ביטוי בעיקר בעבור היהודים שחיו במתח בין עולמות תרבותיים שונים: אצל האנוסים והמתייהדים, ולאחר מכן אצל היהודי המודרני באשר הוא.

בהמשך דבריו, שאינם מצוטטים כאן, מסביר יובל כי בעיניו המגמה הכפולה במצב המודרני מלמדת כי הפוסט-מודרניות אינה שלב חדש, מנוגד למודרניות, אלא ביטוי מודרני משוכלל ומורכב, שבו באה לידי ביטוי הזהות המורכבת של הקיום המודרני. אולי יש בקיום זה חיפוש אחר תמונה שלמה, זהות אחידה, תפיסה קוהרנטית – אך למעשה חיפוש זה אינו אלא ביטוי לרצון העז של הקיום האנושי למצוא סדר ויציבות, ואין בו טענה פילוסופית מהותית על אודות זהותו של האדם. זהותו של האדם, וביתר שאת זהותם של היהודים, היא זהות כפולה, מרובדת, "לא שלמה".

סולם יעקב

אחד הביטויים הספרותיים העמוקים ביותר של זהות זו, בהקשר היהודי-מסורתי, נמצא ברומן "סולם יעקב" של ז'קלין כהנוב. בדיאלוג נוקב בין שמואל ליעקב אביו מציגה כהנוב את המתח שבין הפתיחות והסגירות, בין ההורים המבקשים להעניק לילדיהם חינוך רחב אופקים לבין דור הבנים, שמרגע שניתן הדרור, שוב לא ניתן לכלוא את הזהות בתבניות ידועות ומוכנות מראש. באותן שורות אחדות כהנוב למעשה מספרת את סיפורה שלה, ואת סיפורה של ה"אופציה הלבנטינית" שעליה הרחיבה את דיבורה במאמרים רבים. כהנוב מתארת את הסיפור הגדול של המפגש המפרה והמעשיר שבין מזרח ומערב, בין המסורת והחידוש, הפרטיקולרי והאוניברסלי, היהודי והנוכרי, ההקשר המזרחי, המקומי והקהילתי והתנועה המערבית שכבשה – תרתי משמע – את העולם. היא מציגה את היופי והשמחה שניתן לראות במפגש המפרה הזה בין העולמות, גם מבלי לנסות לבנות ממנו תמונה שלמה, אך בה בעת גם יודעת להציג את תחושת התלישות שלא אחת נלווית אל הריבוי הזה, ריבוי שאין בו מנוחה, שאין בו בהכרח מרחב של תחושת ביתיות חמימה ומלאה. וכך כתבה:


יעקב נענע בראשו… "מה קרה לבנַי? במצוקתי אני מגשש אצל נכדי המעטים שנמצאים כאן, והנה מתברר לי שהם זרים לי. חשבתי שאורח החיים החדש יעשיר אותנו אך אני רואה את נכדי אכולי ספקות ובושה סמויה, חיים כקבצנים בעולם חדש כשהיו יכולים להעניק הרבה. החזון שהנחה את חיי דועך ואני רואה אותו כאשליית שווא".
"איננו כה רחוקים מהאידיאל שלך, אבי, גם אם המציאות שלנו איננה תואמת את חלומך. שאפת שיתקיימו בנו מעין נישואין בין המזרח למערב. האם היו אי-פעם נישואין מושלמים? הכלאה מולידה בני כלאיים או יצורים מושלמים ונטלנו על עצמנו את הסיכון הזה".
"בני כלאיים, שמואל, אמרת בני כלאיים?" שאל יעקב, מזועזע עד עמקי נשמתו, שורש גאוותו על מוצאו. "אם כך, הרי כל עמלי היה גרוע אף יותר מטעות, גרוע פי כמה וכמה".
"אילו חשבתי שטעית טעות גדולה, הייתי חס עליך בזקנתך. לא אמרתי שהאידאל שלך נכשל אלא שהוא היה כה קשוח, עד שלא התאים למציאות החיים. בחזונך בנית דמות אחת בעלת פנים ושכל אופייניים, שעה שאפשרויות מאות דמויות, מקצתן טובות מקצתן גרועות, ובכל אחת מהן יש משהו מהאידיאל שלך. אלוהים ברא את העולם הזה מן התוהו ובוהו, ועד עצם היום הזה השאיר משהו מן התוהו ובוהו, אולי כדי ללמדנו את חירותנו וגבולותיה".
"האם יכול אתה, שמואל, להאמין באלוהים ולומר את מה שאמרת זה עתה?"
"אני מאמין בחיים, אבי, ואני עוז בכל רגע מחיי על שבני האדם שונים כל כך זה מזה ועם זאת שוקקי חיים, נהנים מן החופש שניתן להם ללמוד כל כך הרבה, בשמחה ובצער, בגבולות היקום וביכולתם".
"אם כך בני, אין בעיניך כל משמעות לעם ישראל".
"אני אוהב את עם ישראל מפני שהגשים אורח חיים מיוחד ושונה מכל העמים. אני אוהב את ביתנו מפני שהתקדם צעד אחד נוסף בדרך זו, היחידה במינה. אבי, אבי, האם אינך יכול לראות שיש חיים בקטטות שלנו, ואפילו בכישלונותינו, ואילו האחדות שחלמת עליה עלולה להיות סוג של מוות?! יופיים של החיים טמון בשילוב של שונוּת והתמדה, תמורות ויציבות, ויופי זה מצוי בחיינו".
"אולי בחיי בנַי, אבל היכן היציבות בחיי נכדַי?"
"הם נמצאים בתומת של שני עולמות. עומדים שם נבוכים. אבל אם לא ימצאו את דרכם ויפלו, אין פירוש הדבר שכשלו. אתה חשבת על חיים חדשים, ועליהם לחיות חיים אלה…"


זהות מורכבת זו המתוארת בכתביה של כהנוב דומה במידה רבה לזהות של מסורתיים רבים ושל חלק ניכר מבוגרי החינוך המשלב. אלו מחזיקים למעשה בזהות דיאלקטית, המשלבת ערכים מכל העולמות: עולמם הפנימי, ועולם החברתי-תרבותי; עולם המסורת מבית, עולם ההלכה, ערכי העולם המערבי הליברלי וכדומה. אצל נשים ואנשים שונים השילובים האלו עוטים צורות שונות ומופיעים בגוונים שונים. לעיתים מרכיבים אחדים גוברים על אחרים ולעיתים להפך. ברגעי הכרעה באים לידי ביטוי רכיבים שונים מן העולמות הללו, ובכל סוגיה וסוגיה שקלם של הרכיבים יהיה שונה. בסופו של דבר ההכרעה נעשית בהתאם לסוגיה המסוימת.

נמצאנו למדים שאין מדובר כאן בזהות לא מגובשת, אלא בביטוי של זהות מורכבת שאינה ניתנת להאחדה. יובל טוען כי האחדה בין כל אותם רכיבים אינה ברת-יישום, וכי כל ניסיון כזה סופו להסתיים באכזבה, הונאה עצמית, או דיכוי העצמי והזולת:


רוב הדרישות לאותנטיות מולידות ציפיות לאישיות שלמה נטולת סתירות, ואפילו חופשית מצרימות ומתחים לא פתורים, ומביאות לא פעם לידי דיכוי ועימותים פנימיים חריפים, הונאה עצמית וכפייה. בהתגלמותן הקיצונית ביותר הדרישות לאישיות אינטגרלית או אותנטית (במובן של הזדהות עצמית מוחלטת) מביאות לידי פונדמנטליזם חברתי ופוליטי שכופה על האדם דפוס מתעתע של אחדות וטוהר רשמיים, אידיאליים כביכול, המושתתים על הנאה עצמית […]
כמה מגמות של ריבוי תרבויות כיום מעודדות את השיבה ל"שורשים" האתניים-התרבותיים בתור דרך להבניית הזהות. אבל, כמו שראינו, זהותו של היחיד והשתייכותו הקבוצתית אינם אותו הדבר. זהותו של היחיד אינה נובעת מן ההתייחסות (או ההתייחסות העצמית) לקבוצה כלשהי שהיחיד אמור "להשתייך" לה. לכל היותר ההשתייכות הזאת אינה אלא מרכיב אחד מרבים בקיומו של האדם, שתמיד מעורבים בו גם יסודות אחרים, ואף אחד מהם אינו קובע את זהותו היחידאית של האדם, שמרכיביה עשויים בהחלט להיות צורמים ואפילו מנוגדים זה לזה.
זאת אחת הסיבות שהניסיונות לשוב לשורשים האתניים והתרבותיים בימינו מתבררים כשטחיים בלבד, שכן הם סותרים את נסיבות החיים הממשיות. הניסיון לסגת מן הקור הלא-אישי של המודרניות אל המקלט החמים והבטוח של השבטיות, הדת ונאמנויות קדם-מודרניות "שלמות" אחרות סופו להיתקל בדיאלקטיקה דומה לזאת של המתייהדים, שנשארו נוצרים ברוב המובנים המעשיים והנפשיים, ומה שנחשב בעיניהם למהותם האמתית עמד בסתירה לנסיבות חייהם הממשיות. ניסיונות כאלה, אז והיום, אינם מצליחים ללכוד את הזהות האבודה, ובדרך כלל תוצאתם היא מצב נוסטלגי תלוש, לא ממומש, כלומר קרע חדש. המהות האבודה נדחקת אל העבר ואין להשיבה, אף על פי שבכוח רצון חזק ומופשט אפשר לפעמים לשלב כמה מיסודותיה בהווה, כמו שעשו רוב האנוסים המתייהדים".
מצד אחר, ייתכן שאדם רוצה לכלול רק יסודות אחדים ממסורתו בתוך ההווה הסובייקטיבי הלא-שלם שלו (ואפילו לכנותם בשם הלא-הולם "שורשים", אבל להתכוון למשהו קל יותר, לא מחייב, תלוש ומקומי יותר, פרט זיכרון שאינו מתממש לכלל "מהות" נייחת שאמורה לשלוט באדם). במקרה כזה, יפעלו היסודות האלה כמרכיב אחד בזהות, מרכיב לגיטימי שראוי להכרתם של אחרים בתור חלק מן ההקשר האתי של המודרניות המאוחרת. אבל הבדל גדול הוא אם רואים ביסודות האלה מרכיבים בלבד – חשובים, אבל לא מכריעים – בזהות לא שלמה, או אם הם קובעים את הזהות כולה. כשהם מרכיב אחד בלבד הם מעשירים את תפיסת האנושיות שלנו, וכשהם משתלטים על הזהות כולה הם עלולים להביא לידי דיכוי העצמי והזולת.


יובל מבחין בצורה ברורה ובהירה בין שתי תופעות שיכולות במבט ראשון להראות דומות, אך תהום פעורה ביניהן: התופעה האחת היא של חיפוש אחר תמונה שלמה, סיפור-על, מסגרת יציבה ובטוחה לזהות המודרנית הקרועה והמורכבת. התופעה השנייה היא של העמקה, לימוד ומסע רוחני-חווייתי-אינטלקטואלי בעקבות רכיבי זהות כאלו ואחרים, המרכיבים את זהותו של היחיד מבלי בהכרח להתיימר לפתור את כל חידת הקיום, מבלי ליצור האחדה בזהות הכפולה של היחיד.

ובעוד שהתופעה האחרונה מבורכת, והיא מאפשרת לזהותו של היחיד להמשיך ולשגשג, להתפתח, לנוד ולנוע, לצמוח ולהשתנות, הרי שהתופעה מן הסוג הראשון אינה מובילה להפריה הדדית בין העולמות השונים ולצמיחתה של זהות עשירה, כי אם למאבק פנימי שבסופו של דבר בא לידי ביטוי או בדיסוננס שהולך ומעמיק בין השפה לבין המציאות, בין הנרטיב שאנו מספרים לעצמנו לבין החיים עצמם, או בפעולות שונות המבקשות לדכא קולות שונים, באדם עצמו ומחוצה לו – כדי לא להעיר ולעורר את המורכבות המתחייבת הזו מרבצה.

המכנה המשותף

הבדל זה שבין שתי התופעות יכול ליצור הבחנה ברורה ביחס לתנועות רבות הקיימות בשדות החינוך היהודי בימינו – בין אלה המבקשים לשוב אל חיקה של המסורת כי הם מאמינים ששם ימצא האדם מזור למצוקתו המודרנית, הנובעת בראש ובראשונה מן הרקע שבין היחיד וזהותו, לבין אלו שאינם מאמינים שפתרון שכזה אפשרי; בין אלה הממשיכים לדרוש תשובה קוהרנטית ושלמה שתסביר את זהותם של האישה או האיש העומד למולם, לבין אלה שמכירים בכך שלעולם לא תהא תשובה שלמה שכזו; בין אלה הדורשים ליצור האחדה בין העולמות השונים שבהם הם חיים לבין אלה המבקשים להעמיק בעולמות אלו, להפגיש ביניהם, ואף ליצור הפריה הדדית ביניהם – אשר בכוחה לאפשר לזהות להמשיך ולצמוח ולשגשג, מבלי לחפש תשובה אחת שלמה שתסביר ותצדיק את כל מעשיהם.

בעינינו, זהו עומק המכנה המשותף בין הזהות המסורתית לבין החינוך המשלב, וזו הבשורה החשובה שהם נושאים ביחס לזהויות היהודיות בימינו. החינוך המשלב והזהות המסורתית מכירים – מי לכתחילה ומי בדיעבד, מי במודע ומתוך שיח ומי בקיום בפועל – כי הזהות היהודית בתקופה המודרנית היא זהות כפולה, דיאלקטית, לא ניתנת להאחדה, זהות שיש בה ריבוי וריבוד, שלא ניתן למסגר בסיפור-על אחד, ברור וחד-ערכי, שבו כל הרכיבים כולם משובצים באופן מסודר, ידוע מראש וכדומה.

זהות זו נראית למי שמתבונן בה דרך החיפוש אחר זהות שלמה כזהות לא ברורה, חסרת פשר, לא קוהרנטית ולא אותנטית. אך למעשה, זהות זו היא שמיטיבה לתאר את המצב של הקיום המודרני בכלל ושל הקיום היהודי-מודרני בפרט. היא זו שיודעת להכיר ברכיבי הזהות השונים המנהלים בתוכה שיג ושיח: המשפחה והקהילה, הציונות, הלאום, מדינת ישראל, המורשת היהודית, התרבות המערבית וכדומה. והיא זו שיודעת שלרכיבים האלו, לכולם, יש מקום להשפיע על ההכרעות בצמתי החיים השונים. כל הכרעה והכרעה עומדת בפני עצמה, היא אינה עולה בקנה אחד עם הכרעות אחרות בהכרח. היא אינה נובעת מסיפור-על, שכאמור לא קיים, אלא היא חלק ממנעד רחב, שמתאפשר הודות לפעולתם החיה של אותם רכיבים על זהותו של היחיד. פעולתם זו יכולה לנבוע מעמדה ערכית ויכולה לנבוע מרגש כזה או אחר כלפיהם, ואף כאן אין היררכיה בין ערכים ורגשות, אלא שלכול יש מקום להשפיע ביחס למקרה שעומד לפתחו של האדם.

על כן, גם המדד הבוחן את זהותם של המסורתיים ושל רבים מבוגרי החינוך המשלב, שזהותם למעשה דומה לזהות המסורתית, אינו יכול להיות סיפור-העל שהם מספרים לעצמם, אלא השאלה האם הם נטועים עמוק במרחב הזהותי שנוצר במפגש שבין המשפחה והקהילה, מדינת ישראל, הציונות והמסורת היהודית וערכי העולם המערבי. כל עוד שהיחיד מודע ליחידותו, ומודע למורכבות זהותו, ויודע לנוע בתוך המרכיבים השונים ולעצב לאורם את ההחלטות וההכרעות שבחייו – הרי ניתן יהיה לומר שמדובר בהצלחה חינוכית וחברתית.

ואף זו הבשורה החשובה בעבור הקיום היהודי באשר הוא: אפשר להכיר בחשיבותם של כמה וכמה רכיבים זהותיים בעת ובעונה אחת, מבלי לחשוש שהאחד יבלע את רעהו, מבלי לנסות ולתת את הבכורה למי מהם כדי ליצור תמונת עולם שלמה ויציבה. תחת זאת יש לעודד את היחידים להכיר לעומק את מרכיבי הזהות השונים שלהם, לנהל איתם שיג ושיח, לאפשר להם להשפיע אלו על אלו, להצמיח מרכיבים חדשים מתוך ההפריה ההדדית, ובסופו של דבר לאפשר לכל אלו להשפיע על הכרעותיו של היחיד לאורך מסע חייו.

השאלה שעליה צריכים להשיב ההולכים בדרך זו אינה אם בכוחם להעמיד משנה קוהרנטית וברורה, אלא אם זהותם ממשיכה להיות מודעת לכפילות הקיימת בה, אם הם משמרים את הדיאלקטיקה המתחייבת מן הקיום המודרני, אם הם ממשיכים להעמיק ולדרוש, לחשוב ולפתח את הזהות הזו, מתוך המרכיבים השונים, ומאפשרים לכל אלו להיות משמעותיים בעבורם, מבלי לברוח אל חיקה החם של הזהות השלמה המדומיינת – או מנגד, מבלי לברוח מפני המורכבות אל האדישות והעדריות, המכבות את האש היוקדת בלב הזהות הקרועה.

תגית:

כלי נגישות