שחוק עשה לי אלוהי העברים שמכל המקומות בעולם שלח אותי לארץ ישראל. כאן ביליתי את מיטב שנותיי. מכאן גורשתי. התגעגעתי? תלוי בפרשנות.
אז אני משוטטת לי, נער צעיר היה ישמעאל בני כשניצל מן המדבר והצמא והגיע למצריים, ליבי מוביל אותי למקומות שיש בהם ילדים.
צפופה הארץ מאוד מאוד. יישובים רבים בין גרר לחברון. מתוך סקרנות הצפנתי עוד ועוד למחוזות שבהם לא ביקרתי מעולם.
רואה ואינה נראית, כמו רוח קלה מאוד החולפת לרגע, אני מתבוננת ומנסה להבין, מגלה לפעמים שעליי מדברים, ממש עליי, ועל שרה גבירתי, ועל אברהם אדוני ואפילו על ישמעאל בני.
קריאה יחפה המורה דורשת, אני יודעת כבר שנים רבות שכמה פרקים בתורה הקדושה לכולם עוסקים בי. יחפה? נוגעת באדמת המדבר? חשבו לבד, המורה אומרת, שימו לב לכל מילה, נסו להבין בעצמכם.
אני בינתיים לא מבינה כלום, קודם כול הילדים האלה, אי-אפשר לדעת אם יש פה בנים או בנות, אותם שמות, אותו ג'ינס, לפעמים קצרצר ולפעמים ארוך ותמיד נראה קטן מידי, אותה טי-שרט, תסתכלו על התמונות שלי, אני רוצה להגיד להם, לא בפלאפון, כמה וכמה ציירים חשובים ציירו אותי, עטופה בגלימה, ראשי מכוסה, לא גלימה יקרה כמו זו שהייתה לשרה, אבל בטח לא חולצה קרועה כמו זו שיש לילדה פה, לפני שגזרה גם את הצווארון וגם את שולי החולצה. והמורה, בטח מבוגרת מהם, אבל נראית אותו דבר.
בינתיים אחת הילדות מתנשאת מעל הרחש הבלתי-פוסק בטענה שהיא הבינה, אישה מסכנה ההגר הזו, שפחה, בשוליים, סתם חפץ, נתנו אותה לאברהם, כשסוף סוף היה לה רצון משלה והיא רצתה לברוח הגיע איזה מלאך והחזיר אותה לעינוייה, בטח גידלה את ישמעאל במגורי המשרתות, ואז אברהם, שאין לו עמוד שדרה מוסרי, נכנע לשרה ומגרש אותה. ישמעאל כמעט מת, אלה חיים אלה? ותגידו לי, ישמעאל הוא לא אבא של השכנים הערבים שלנו?
אז זו קריאה יחפה? המורה משבחת את הרגישות המוסרית של הנערה הנבונה, את המבט הרענן שלה על הכתוב ואת היכולת לקשר את הסיפור המקראי העתיק לימינו שלנו. קצת מורכבות, אני רוצה לומר לה, ושתשים לב לכל מילה, אבל אני לא אמורה להתערב וממילא החריש פתאום צלצול את האוזניים וכולם דהרו החוצה.
המשכתי, במרחק לא גדול ראיתי ילדים משחקים בחצר גדולה, רודפים כולם אחרי אותו כדור, חבל שאני לא יכולה לזרוק להם לפחות עוד כדור אחד. צלצול, גם הוא מחריש אוזניים, מגרש אותם לכיתות שלהם. עכשיו אני שמה לב שכאן אני דווקא יודעת להבחין בין בנים ובנות, הבנים ששיחקו בחצר נכנסו כולם בשער גדול אחד, לכולם מונח משהו על הראש, למדתי מילה חדשה כשמישהו צעק לחבר שלו, הכיפה שלך נפלה בחצר, אצל חלקם הציצו חוטים ארוכים מחגורת המכנסיים, משהו שלא זכרתי מהימים הרחוקים שלי. הבנות, לעומת זאת, שבהן הבחנתי רק ברגע האחרון, נכנסו מחורשה כלשהי לבניין אחר, לבושות, אמנם בשמלות, חולצות וחצאיות שיכלו לשמש אותי רק כשעזרתי לאימא במטבח או כשנמנמתי על הספה, אבל מישהו אמר להן להתלבש לפני שיצאו מהבית. גם אלה ילדים, שאלתי את עצמי, כמו אלה שראיתי לפני שעה קלה? מסקרן העולם הזה, אני לא חושבת שאי פעם בחיי, אפילו במצרים, ראיתי ביום אחד כל כך הרבה ילדים שונים ומשונים.
הצצתי ושוב גיליתי במבוכה שאני במרכז העניינים. שימו לב למפרשים, המורה אומר, בלעדיהם אנחנו כסומים באפילה. אבל המורה, אמר אחד הילדים, ישמעאל בסך הכול צחק. על זה לגרש אותו? רש"י, אמר המורה, והילד נראה נזוף. איך חשב שהוא יכול להבין בעצמו? לפי רש"י היה ישמעאל בן חוטא ומחטיא חסר תקנה, עוסק בעבודה זרה, בגילוי עריות וברצח. ההיסטוריה שלנו כל כך ארוכה, אני עומדת למחות בשם ישמעאל, אבל שוב לא מתערבת, מסתלקת לפני שיאמרו עליי שהשלכתי את בני תחת אחד השיחים, כמו פרעה שציווה להשליך את התינוקות ליאור, ולא כמו אימו של משה שהניחה אותו בתיבה. קצת מורכבות, אני רוצה להגיד להם, ושימו לב למילים.
ילדים רבים ראיתי בארץ שבה נולד ישמעאל בכורי, ולמדתי שאיש לא ראה לליבי וללב ישמעאל בני. אלה מפני שקצרה להם הדרך ואינם מבחינים בין עבר להווה, ואלה מפני שקצרה וכבדה ראייתם והכתובים בידיהם רזים ודוקרים.
באחד הימים, כבר הייתי בדרכי חזרה, נפל מבטי על פני עוד חצר אחת עם ילדים. קצת מיהרתי, אבל בחצר הזו היה משהו אחר, כאילו התקבצו לכאן ילדים מכל מיני בתי ספר שונים ומשונים, בנות ובנים, אלה עם הג'ינס הקצר או הארוך ואלה עם החוטים המציצים מחגורת המכנסיים ואפילו אלה עם החצאיות, ישבו בחצר בחבורות חבורות, ודפים בידיהם. בזווית העין ראיתי גם כאן, כמו בכל הכיתות והחצרות את מי שנשאר לשחק בחצר, או מי שטיפס על עץ ועוד לא ירד, וגם כמה אלבומי מדבקות צבעוניים וקוקיות שקועות בהן. אבל הצצתי על חבורות הלומדים, הפעם היו גם תמונות, הבנתי ששוב עוסקים בי ובמשפחתי. ישמעאל בני היה שם כמובן וגם אברהם, לרוב ידו שלוחה אל האופק. בכמה מן התמונות נראו גם שרה ויצחק, ואוהל מרוחק.
געגועים תקפו אותי. רציתי פשוט לנוח שם ולמחות דמעה בלתי-נראית, בין דיבורי הילדים הלומדים יחד, או מפטפטים, או מסתלקים בחשאי למשחק גולות קטן, בין מילות הפסוקים המוכרים לי כל כך ובין הציורים האלה שלי ושל משפחתי. שמעתי שם את הילדה מהקריאה היחפה ואת הילד שחיפש מה רש"י אומר, שמעתי אותם מתלבטים עם אברהם, הנקרע בין אהבתו לבין מצוות האל, שמעתי אותם מרחמים עליי, וכועסים עליי, וגם נותנים מקום לחוסר הבנה, שמעתי אותם מהססים כשניסו לחבר גירוש, ומדבר, וצימאון לחיים המוכרים להם, ורחב לבבי. לא אמרתי כלום, וממילא הגיע צלצול מחריש אוזניים ופינה את המגרש לשמחת ההפסקה.
