החינוך המשלב נוכח התרבות הקפיטליסטית

"אם אכן מדובר בכינון של אתוס מחודש, צריך לטפח את החינוך בבתי הספר המשלבים כבסיס שאמור להתרחב יותר ויותר, לכלל בתי הספר הממלכתיים"
א. אתגרי החינוך המשלב

דעה מקובלת היא שהאתגר המרכזי של החינוך המשלב הינו ליצור שיח בין "דתיים" ל"חילונים". הנתק בין שני שבטים חשובים אלה בחברה הישראלית מאיים על אחדותה ואולי אף על עצם קיומה. החינוך השלב נוטה להדגיש היבטים כמו פלורליזם, מפגש, הקשבה, שיח-מכבד – ואלה דגשים חשובים, אולם הם חלקיים, לדעתי. שאלת היחס בין דתיים לחילוניים מתייחסת להיבט חלקי מאוד של המציאות התרבותית והחברתית שבה אנו חיים. כדי לעצב חינוך עמוק ומקיף נחוץ להרחיב את המבט. ציפורי השיר של החורש רואות את העץ הזה, את הענף הזה. במציאות התרבותית של היום אין בכך די. יש להעז לעלות למעלה. לפתח כנפי נשרים אבירים, כמאמר השיר, כנפי רוח שיאפשרו להתבונן במציאות הרחבה של תרבותנו. היא אשר מעצבת את עולמם של הילדים. ממנה נובעים המצוקות והחסכים שלהם. כדי שנוכל לתת להם מענה חשוב להבין את ההקשר הרחב הזה. אולי אז נוכל לגלות שדווקא בחינוך המשלב עשויות לצמוח תשובות עמוקות ורלוונטיות.

ב. התרבות הקפיטליסטית

התרבות הגדולה והמשפיעה ביותר על חיינו הינה תרבות הקפיטליזם המאוחר. כוונתי לתרבות שהתפתחה בקפיטליזם הצרכני שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר ארצות הברית היא המובילה שלו ובמידה רבה עיצבה את דמותו. תרבות זו חדרה לחברה הישראלית בשנות ה-60 או ה-70 של המאה ה-20, ובמהירות יחסית החליפה את האתוס הישראלי הקודם, אתוס ה"צבר". היה בתהליך זה יסוד משחרר, והוא אולי הסיבה שהחברה הישראלית התמסרה לתרבות החדשה בחדווה גדולה כל כך. הלכה ונחלשה המגויסות האידיאולוגית שאפיינה את הצברים, עם ציוויי ה"צריך"; עם חוסר-הקשב לרצון האישי, עם התובענות הפוריטנית וצניעות-החיים הקשוחה, שגינתה גילויים של רכות ופינוק; עם הנוקשות וחוסר הקשב הדיאלוגי שמאפיינים כל אמונה אידיאולוגית; עם היהירות שהתלוותה לאתוס הזה, שטיפח צברים, בלונדיניים כחולי-עיניים, כמו ירון זהבי מחסמב"ה. נכון, בחסמב"ה היה גם מנשה, התימני השחרחר. אבל מי בעצם ספר אותו? היה זה אתוס גברי – תמר הייתה ה"עזר כנגדו" של ירון זהבי. לעולם לא מפקדת בעצמה. הצברים התקשו לגלות חולשה, לבכות, "אל נא תבכה מרה!", "אסור להתעצל!", "אסור להתייאש!". הם היו חילוניים מאד. אתאיסטים באופן דתי כמעט, ולא הותירו מקום למסורת, לדת, שאותה תפסו כמפגרת לעומת הקדמה החילונית, המדע, המעשיות.

האתוס ההוא איבד את עוצמתו מול התרבות הקפיטליסטית ומדפי הסופרמרקט הצבעוניים. לאחר דור וחצי של ציוויי "צריך" הותרה הרצועה וניתן מקום ל"אני רוצה", ל"בא לי". היה לזה אפקט משחרר, מסחרר, כמו בתנועת ההתרחבות של אקורדיון לאחר מצוקת הלחץ, הצמצום והמשמעת. לאחר כל ה"אנחנו" המגויס הזה מותר היה פתאום לומר "אני". מותר היה להקשיב לצרכים האינדיבידואליים. מותר היה להתנחם ולהתפנק עם חטיפים. לא טבלת שוקולד שצריך להתחלק בה. ממתקים שעוצבו בשבילי, רק בשבילי, כדי לנחם אותי על קשיים ומצוקות.

ועם קריסתו של האתוס הקודם התגלו קולות אחרים, שהושתקו. מנשה התימני החל לספר את סיפורו, והתגלה שיש לו סיפור, מורשת רוחנית עשירה ומסורות ופיוטים שלירון זהבי לא היה מושג עליהם. שהוריו החלוצים גדעו אותם ממנו, הותירו בו נכות רוחנית. והדתיים הלאומיים, שבשנות ה-50 וה-60 היו כאיבר מדולדל, החלו לפרוח ולהנהיג. רבים שמחו וצהלו באתוס החדש, אם כי הקפידו בדרך כלל לא לקרוא לו בשם. אולי כדי לא לראות את המחירים שיש לשלם תמורת התרבות החדשה, האדירה בעוצמתה. אבל היו מחירים.

ה"בא לי" הצרכני, שהבטיח אושר ושמחה, לא קיים את הבטחתו. להיפך. ככל שהתעצמה השיטה התעצבה הנפש בצלמה ובדמותה, וביקשה תחליפים חומריים, עוד ועוד. בכל פעם נדמה היה שהנה הנה יבוא מוצר הצריכה הבא וימלא את הנפש. אייפון 19, מכונית מנצנצת, בית המעורר קנאה באורחים הבאים בשעריו… הרצון, המרכז האמיתי של הנפש, הלך והתנוון. הרצון שמביא בחשבון לא את העכשיו בלבד, אלא גם את האחר-כך; את מכלול הנפש שלי, וגם את האנשים סביבי, אנשים שאני אוהב ואכפת לי מהם. המילה "רוצה" נחלשה עד כדי כך שילדים היום נמנעים ממנה: "בא לי חביתה", "בא לי לישון", "בא לי מחשב". ההיסט בשפה משקף, להבנתי, היסט עומק בתודעה ובתרבות שלנו. משום שה"בא לי" מבטא תודעה אגואיסטית, שיש בה קשב לצרכים המידיים, היצריים, אבל היא אינה בונה את הרצון הכולל, האינטגרטיבי.

ועם העיצוב-מחדש של הרצון נוצרה הגדרה מחודשת של היחס לחומר. המטריאליזם הצרכני מלמד אותנו שניתן לקנות בכסף כל דבר. פינוקים ושכלולים. כבוד ומעמד וכוח. אל-הכסף החדש היה בעל כוח שכנוע רב: הבטיח – וקיים. אולם אלילות – בשקר יסודה. אליל כמו כסף מייצג אלמנט חלקי בלבד של המציאות. מלכותו של אל הכסף אינה יודעת דבר על תחומים נוספים של הנפש, כמו אהבה וביטחון וסיפוק ואושר ומשמעות. השקר התגלה כשאלה הובטחו לנו אם רק נקנה את מוצר הצריכה הבא. קנינו. לרגע הרגשנו את צל השמחה, כמו טעם החטיף המפצה על הבור בנפש, על מצוקה ותסכול, אשמה ודימוי עצמי נמוך. לרגע סיפק החומר תחליף לרוח. אבל הרגע עבר, ונותרנו עם הבור שבנפש, שלא קיבל מענה. אבל התרבות הקפיטליסטית, שכבשה את הנפש בעוצמה דתית כמעט, שכנעה אותנו שוב ושוב שהנה, נקבל מענה של אמת למצוקותינו, לערגותינו, לאמונותינו – אם רק נקנה את המוצר הבא. מערכת החינוך שיקפה את הערכים החדשים. המקצועות החשובים באמת הנם אלה שמאפשרים הצלחה כלכלית.

מתמטיקה. אנגלית. האם צריך ללמוד תנ"ך? האם צריך ללמוד יהדות? אולי. אם אין ברירה. כי זה מופיע בדרישות הבגרות. או משום שישנם הורים שעדיין דורשים זאת. אבל במהותו של דבר, מה שלומדים במקצועות אלו הינו מיותר ואולי אפילו מזיק. שהרי עולה מהם אתוס אחר, הפוך במובנים רבים למגמה השלטת. בתרבות המקדשת את החומר הולך ומעמיק תהליך "דלדולה של הרוח", כדברי אלן בלום.

במקביל חל תהליך שניתן לקרוא לו "דלדול מאגרי הזולתיות". אנו חשים תהליך זה בכל מקום, והוא הולך ומואץ עם המהפכה הטכנולוגית. ילדים משחקים יותר ויותר לבד. נמצאים במסך לבד, והקשר עם הזולת הופך לווירטואלי יותר ויותר. הכיתות מהוות אוסף של יחידים, יותר מאשר קבוצות, כמו באקלים החברתי של האתוס הקודם. הזוגיות, המשפחה, הקהילתיות – כל אלה בתהליכי נסיגה. "מיליוני אנשים לבד", כך חזה מיכה שטרית משנות ה-90 של המאה הקודמת. האגואיזם וה"בא לי" של התרבות הקפיטליסטית מבנה את הנפש כיחידה סגורה, שקשרי ההדדיות והדיאלוג שלה עם הזולת חלשים ומנוונים. לתהליך זה יש השפעה גם על הלכידות הלאומית. העולם, בישרו לנו נביאי התרבות הקפיטליסטית, הינו כפר גלובלי אחד, אין יותר גבולות לאומיים. התרבויות הלאומיות קרסו – או עתידות לקרוס, מול התרבות האחת ויחידה שתשלוט בעולם. עוד יהיה מקום לפולקלור כזה או אחר, למאכלים, אולי לסגנונות מוזיקליים – אבל הלאומיות מאבדת את כוחה. יתר על כן, הלאומיות היא שורש הרע, שורש המלחמות. צריך לטשטש אותה, לבטל אותה כדי שישרור שלום עולמי; צרכני כל העולם התאחדו! "אדם נשאר אדם", שר שלום חנוך, "אל תקרא לי עם". המוטיבציה לשירות בצה"ל, אשר נובעת מתוך האתוס של הצבר, הולכת ונחלשת כל הזמן. ההזדהות עם הלאום, הנכונות לתרום שכל כך אפיינו את הצבר – נשחקות מול האינדיבידואליזם הצרכני.

הלכידות הלאומית נחלשת לא פחות בגלל התהליכים הכלכליים של הניאו-ליברליזם, קרי הפן הכלכלי של התרבות הקפיטליסטית. האתוס הקודם טיפח שוויון כלכלי. בראשית שנות ה-70 הפערים הכלכליים בישראל היו מן הנמוכים במערב. לאחר עשרות שנים של מדיניות ניאו-ליברלית, הפערים בישראל הם כמעט הגבוהים במערב, וזאת בזמן שבמערב כולו הפערים גדלו מאוד. פערים אלו הותירו שכבות הולכות ומתרחבות של אנשים שמרגישים שהדמוקרטיה הישראלית שכחה אותם, הפקירה אותם. רגשות אלו נוצלו על ידי מובילי המדיניות הניאו-ליברלית עצמם, ותועלו לשנאה בין השבטים השונים. הסולידריות של החברה הישראלית התפוררה בתהליך זה, ופרנסה מגמות אנטי-דמוקרטיות, בדומה לתהליכים שהתרחשו באמריקה עצמה.

ג. האתגר החינוכי ובתי הספר המשלבים

תהליכים אלה הינם זרמי-העומק, התזוזות הטקטוניות בחברה הישראלית והמערבית בכלל. הם מתרחשים אצל ילדים בכל מקום: בחינוך הדתי, בחינוך הממלכתי, בחינוך הערבי ומן הסתם גם בחינוך החרדי. כאשר אנו מבקשים לעצב חינוך רלוונטי, שנותן תשובה לנפש הילדים, אנחנו חייבים לקחת אותם בחשבון. לא מספיק לעצב חינוך פלורליסטי, וליצור שיח בין "דתיים" ל"חילוניים". אמנם, זהו שיח חשוב. אבל הגדרה מצומצמת של האתגר מולידה כיוון חינוכי מצומצם, שנותן מענה חלקי ולא מספק לנפש. והיא חוסמת אותנו מלראות את האתגר האמתי, לדעתי, שעומד לפתחה של החברה הישראלית כולה: עיצוב אתוס ישראלי-יהודי מחודש, שיש בו מקום לזרמים שונים בחברה ויש בו מענה לכשלים העמוקים של התרבות הקפיטליסטית. בתי הספר המשלבים עומדים, מבחינה זו, בצומת מרכזית ביותר. מעצם מהותם הם ממוקמים במרחב בין-שבטי, בין השבט החילוני לשבט הדתי. וברבים מבתי הספר – בין השבט האשכנזי לשבט המזרחי והמסורתי. המיקום הזה מאפשר מרחב יצירתי עבור אלה שמבקשים לתת מענה לשאלות החינוכיות הגדולות. יתרון נוסף של בתי ספר המשלבים הוא בכך שהם מעמידים את התרבות היהודית כציר מארגן חינוכי של בית הספר. זאת משום שביהדות, כך אני מאמין, טמונה אפשרות אמיתית להעמיד חלופה למגמות התרבות הקפיטליסטית שצוינו לעיל. יתרונם הגדול של בתי הספר המשלבים שהם לא כפופים לדוגמטיקה הדתית-אורתודוקסית, אולם מחויבים באופן עמוק למורשת היהודית. יתרון נוסף של בתי ספר אלה הוא הנכונות לבחון שאלות יסוד, שאותה אני מכיר מקרוב כמי שליווה בתי ספר משלבים. ישנן מסורות של לימוד משותף של חדרי מורים, כלומר, של בית מדרש שמאפשר בירור עומק. ישנה יצירתיות רבה, ונכונות לחפש חדשנות חינוכית עמוקה, שאינה מסתפקת בעזרים חומריים כמו לוח חכם, טאבלט וכו'. ישנה הנהגה חזקה, וצוותים חינוכיים מסורים. כל אלה יכולים לאפשר לבתי הספר המשלבים להפוך לקודקוד צמיחה של אתוס כזה, ושל כיוון חינוכי הנובע ממנו.

ד. דגשים חינוכיים בבית הספר המשלב

לאור תובנות אלו אני מבקש להצביע על כמה דגשים שצריכים להיות בחינוך המשלב:

1. מורשת היהדות כאתוס לא-חומרני. קביעה זו, דומני, הינה מובנת-מאליה, ואני פטור מלתת לכך דוגמאות. אני מזמין אתכם הקוראים להעלות בעיני רוחכם ביטויים לכך לכל אורך היצירה היהודית, למן הספרות המקראית ואילך. חשוב, עם זאת, להדגיש את המוטיבציה לעיסוק במורשת היהודית. אין היא באה כדי "לשמר זהות" בלבד. המטרה היא לשקם באמצעותה תודעה שאינה משועבדת ליצרים ולחומר. ניתן לשאול כאן, האם רק במורשת היהודית יש אפשרות לחלופה כזו? התשובה היא, כמובן, שלילית. מן הסתם ניתן לשאוב השראה גם מהמורשת המוסלמית, הנוצרית, הבודהיסטית ועוד. אלא שאנחנו שייכים לעם היהודי, והמורשת היהודית היא מורשתנו. אני מאחל בכל לב לבני תרבויות אחרות לטפח חלופות באמצעות תרבותם-שלהם. שהסקוטים יחנכו בסקוטית. אנחנו נחנך ביהודית. ונתמזל מזלנו שאנחנו צאצאי מורשת עשירה כל-כך ורלוונטית כל-כך לכיוונים אלה.

2. שיקום הרצון. כפי שאמרתי למעלה, התרבות הקפיטליסטית יוצרת רצון חולה, חלש, המתבטל מפני ה"בא לי" ומערכת הפיתויים והפיצויים של תרבות הצריכה. חשוב לחנך את הילדים, הן במודע, באמצעות המשגה, והן באופנים אחרים, להתחבר לרצון שלהם. אדגיש: אין הכוונה לכופף או להשתיק את הרצון בפני חובה חיצונית. יש לתת מקום לאישיות, לאינדיבידואל, ולא לנסות למחוק את הרצון האינדיבידואלי בפני אידיאולוגיה חדשה או מערכת ציוויים חיצונית. טיפוח של הרצון משמעו טיפוח של האישיות. אימון הולך ומתמשך של הילד בתהליך צמיחה. לשם כך חשוב שגם בצוות יהיה עידוד של תהליכי צמיחה כאלה. כך יחוו המורים והמורות את התהליך על עצמם, כתנאי להנחלתו לילדות ולילדים.

3. טיפוח זולתיות ואישיות לא-אגואיסטית – למול האגואיזם הנרקיסי שמטופח בתרבות הצריכה יש לעודד את הילדים למפגש, לראיית-האחר. אלה חשובים במישור הדתי-חילוני והם חשובים במישורים רבים נוספים. יש לעודד את הילדים להתמודד עם הגנות וחומות של אגואיזם, כדי לאפשר תנועה של חיים, של נוכחות של התלמידים בינם לבין עצמם, ובינם לבין זולתם. בתוך כך יש לעודד התנסויות חברתיות בכיתה, במרחב הבין כיתתי (למשל חונכויות בין שכבתיות) ובמישורי התנסות חברתית נוספים. יש לגבות התנסויות אלה בלמידת מקורות רלוונטיים, הקיימים למכביר במורשת היהודית החברתית-קהילתית.

4. חינוך לדיאלוג ולהקשבה – כפי שאמרתי, התרבות היום סוגרת את הילדים בד' אמות המחשב והסלולרי. תהליך זה הוקצן מאוד בימי הקורונה, וניתן לראות את השובע ממגמה זו, והרצון הגובר במפגש פנים אל פנים. מכאן, בין השאר, חשיבותו של בית הספר כמרחב שבו תלמידים יכולים לשוחח זה עם זה. בחינוך המשלב יש לשים דגש על התנסויות דיאלוגיות, הן במישור הלימודי (למשל באמצעות למידה בחברותות) והן במישורים אחרים של החיים הבית ספריים. בדיאלוגים אלה יש לעודד את הכבוד וההקשבה לדעות שונות, הן ביחס ליהדות ולהלכה והן במישורים נוספים כמו המישור הפוליטי, שנחשב לקשה ונפיץ במיוחד. יש לטפח את היכולת הדיאלוגית להגמיש את ההקשבה, לרופף את החיבור בין ה"אני" לבין הדעות, כלומר, לטפח את היכולת להקשיב לדעה מנוגדת לשלי מבלי שאחוש בשל כך איום קיומי. גם את הכיוון הזה יש ללוות בלמידה, וגם כאן התרבות היהודית עשירה במקורות.

5. חינוך לרוחניות – בהתמודדות עם החומרנות אין די ב"סור מרע", כלומר, בשלילת החומרנות. כהשלמה לכך יש לטפח אצל התלמידים את היכולת להתחבר לממד רוחני. באופן אישי אני רואה בחיבור לאלוהים את האלטרנטיבה לאלילות הכסף, היופי והכוח הרווחת היום, אולם אני מודע לעמדות שונות כלפי הרוח. חינוך לחיבור כזה יכול להיות באמצעות שיחות, לימוד, התנסות בתפילה, שירה משותפת, וגם מדיטציה, טאי-צ'י, צ'י-קונג, יוגה ועוד. בתהליך זה יש לעודד את הילדים לחיבור לעצמם, לעולמם הפנימי, לחיבור בין גוף לנפש ולהקשבה פנימית. בנוסף יש לעודד אותם לשיח רגשי פתוח, שהוא תנאי לצמיחתה של יכולת חיבור רוחנית. את תהליכי ההתנסות הללו יש ללוות גם בחשיבה, בלימוד, בידע. גם כאן, כמובן, עשויה המורשת היהודית לספק כר אין-סופי ללימוד.

6. חינוך לשוויון ולסולידריות – למול המגמה הניאו-ליברלית המחזקת את העשירים ויוצרת פערים כלכליים קיצוניים, יש לעודד חשיבה אלטרנטיבית. זו יכולה לשאוב השראה רבה מהתנ"ך, שבמקומות רבים בו ניכרת התמודדות עם פערים כלכליים. אבל אני מבקש לסייג: בבתי הספר המשלבים חשוב להימנע מחינוך אידיאולוגי, ובמיוחד בנקודה כמו זו, שיש בה ריבוי דרכים ופתרונות. תפקיד המורים במקרה זה אינו לספק פתרון, אלא אולי להצביע על כיוונים, ובכל אופן לעורר את תשומת הלב של התלמידים לבעיית אי-השוויון כלכלי.

7. חינוך לאורח חיים יהודי – בבית הספר המשלב ישנן התייחסויות שונות למחויבות ההלכתית. משום כך יש בתחום זה חשיבות גם להפרדה בין תלמידים המחויבים להלכה ובין כאלה שאינם. במילים אחרות, יש לאפשר לתלמידים הדתיים לעצב את יחסם להלכה באופן בטוח ומוגן, עד כמה שניתן. עם זאת, התפיסה היהודית לפיה יש לעגן את הרעיונות הגבוהים בהתנהגות יום-יומית – תפיסה זו הנה חשובה ביצירתו של אתוס. מאתוס ה"צבר", למשל, עלתה תביעה להגשמה בחיי חקלאות, שיתוף, התנדבות למען המולדת וכו'. באופן דומה צריך לדבר גם בבתי הספר המשלבים על היישום של הרעיונות הגבוהים במציאות היום-יומית. שיח זה צריך להיות מנת חלקם של חילונים לא פחות משל הדתיים.

ה. במקום סיכום

בדברים שלעיל ביקשתי לשרטט כיוון לחינוך המשלב. כיוון שאינו מסתפק בשיח החילוני-דתי, אלא מכוון, למעשה, לשיקום של אתוס יהודי-ישראלי מחודש. האם כיוון זה צריך להיות מנת-חלקם של בתי הספר המשלבים בלבד? לדעתי, ודאי שלא. אם אכן מדובר בכינון של אתוס מחודש, צריך לטפח את החינוך בבתי הספר המשלבים כבסיס שאמור להתרחב יותר ויותר, לכלל בתי הספר הממלכתיים, ובהמשך, אם ירצה השם, גם לבתי הספר הדתיים. אבל לשם כך צריך לדייק את החינוך המשלב. להפוך אותו למעולה, עמוק, רלוונטי למכלול-אישיותם של התלמידים הבאים בשערי בית הספר.

תגית:

כלי נגישות