אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל […] לא נמענו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא מבית הלל מבית שמאי, אלא נוהגים באמת ובשלום, שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח) (תלמוד ירושלמי, קידושין, א', א)
שתי בעיות שהטרידו את מנוחותם של ההוגים הציונים בראשית דרכה של הציונות ובימיה הראשונים של מדינת ישראל ממשיכים להטריד את מנוחתנו שעה שאנו מביטים על החברה הישראלית: הבעיה הראשונה היא מידת הלכידות החברתית הנמוכה יחסית בחברה. הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית שינו במידה רבה את פניהן במהלך השנים, אבל המתיחות, הניכור ולעיתים אף השנאה, המשיכו להיות גורם מרכזי במרקם החיים במדינת ישראל לאורך שנותיה. בשנים האחרונות נשמעים קולות שונים המבקשים לאחות את השסעים ולהגביר את הסולידריות בין הקבוצות השונות והפרטים המרכיבים אותן, לצד קולות המלבים את ההסתגרות והשיח הכוחני שבין הקבוצות השונות.
לבעיה זו השלכות רבות, הפוגעות במדינת ישראל ובחברה הישראלית, חלקן באופן מידי וחלקן באופן עתידי. ההשלכות הראשונות נוגעות בתחומים החברתיים-כלכליים, בכל הקשור למוטיבציה של הקבוצות השונות והפרטים המרכיבים אותן לתרום למען הכלל – מוטיבציה שהולכת ונשחקת ככל שמידת הסולידריות מתמעטת. תחת זאת נעשית המדינה לזירת התגוששות של הקבוצות השונות, כאשר כל אחת מהן מנסה לייעל את המשאבים לטובתה שלה בלבד.
ההשלכות לעתיד נוגעות בשאלת הישרדותה של המדינה. שכן, כפי שלמדנו מן ההיסטוריה העקובה מדם של עמנו, וכפי שמזהירים גם בימינו אנשים האמונים על ביטחונה וחוסנה של המדינה, האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית אינו האיום הנשקף לה מבחוץ, אלא דווקא כרסום החברה מבפנים. יש הטוענים שהמאבק הפנימי אינו מתעצם לכדי מאבק קשה הפוגע ביסודותיה של החברה רק "הודות" למאבקים הנגזרים עלינו מבחוץ. בשל העובדה שאנו נאלצים להתמודד עם אויבים הקמים עלינו לכלותנו, אנו מוצאים את הכוחות להתעלות מעל מהמחלוקות והכיתתיות ולעמוד יחד.
הבעיה השנייה היא בעיית התרבות העברית המתחדשת במדינת ישראל. הוגים ציונים רבים ראו בעיני רוחם את מדינת ישראל לא רק כמקלט מדיני עבור יהודי העולם, אלא ראו בה קרקע פורייה לצמיחה תרבותית של העם היהודי. חלום זה התממש רק מעט מזער. תהליכים שעברו על מרבית החברה הישראלית העצימו את ההתנכרות, האדישות והבורות בכל הנוגע לתרבות היהודית לגווניה (ובאמרנו זאת עלינו לציין שאין מדובר דווקא במקורות יהודיים קלסיים אלא גם ביצירה התרבותית החדשה). ומן העבר השני, הלכו והתעצמו תהליכים של ההסתגרות וקנאות שחוששת ממפגש עם האחר, אף אם האחר הוא אח שזה מקרוב בא. לצד תהליכים אלו, חשוב להזכיר שקיימת במרחבים שונים של החברה הישראלית פריחה תרבותית, אך נראה שזו מתרחשת בד' אמות מסוימים בלבד ואין היא מצליחה לפרוץ אל עבר השדות הרחבים של החברה הישראלית.
בעיה זו בעינינו לא נובעת רק מהעדר החיפוש אחר תרבות יהודית מתחדשת. גם הקיטוב מקרין על מקומה של התרבות בחברה – ולהפך. שכן, אם השיח בין הקבוצות הוא שיח מסוגר ומפוחד, שיח לעומתי ולפעמים גם כוחני, הרי שהדבר מוביל לכך שהיחס לתרבות היהודית הופך בקבוצות "חילוניות" למוקצה מחמת מיאוס. ומן העבר השני, היחס של קבוצות "דתיות" לדרכים שונות בכל הנוגע לתרבות היהודית – אף הוא מעורר סלידה עזה. וכך, העדר הלכידות החברתית תורם לכך שהתרבות היהודית הופכת ממכנה משותף לקונפליקט עצמו. ובאופן דומה, ההעדר התרבותי וחוסר היווצרותה של תרבות יהודית רחבה ומגוונת מעצימים את הניכור והאדישות של הקבוצות השונות אלו כלפי אלו.
אפשר היה לדמיין שהיהדות תפרח במדינת ישראל, מכיוון שבגבולותיה של זו נשמרת הזהות היהודית בין כה וכה. המדינה והארץ, השפה והרוב היהודי גורמים לכך שלא יהיה איום ממשי על ההמשכיות היהודית בארץ. אפשר היה להאמין שדווקא כאן התרבות העברית תתפתח לשבעים פנים, תצמיח שיח תרבותי חי, ערני, עשיר, תוסס ומלא שמחת חיים. והנה – המציאות טופחת על פנינו ומלמדת שדברים מעין אלו מתרחשים רק בשוליה של החברה הישראלית, בעוד שרוב רובם של היהודים בישראל אינם רואים את פריחת היהדות כדבר חשוב ומרכזי בחייהם – אלה החוששים מפני כפייה דתית ואלה החוששים מן הפתיחות. אלה כמו אלה מעמיקים את השיח המסוגר והמפוחד במקום לייצר שיח פורה ומעמיק, עשיר ורב-גוני. ואף זאת בניגוד גמור לתולדות העולם בכלל ותולדות עמנו בפרט, המלמדים שהגיוון התרבותי והעושר התרבותי הם מפתח להתחדשות לאומית בריאה.
עוד קודם שאנו בוחנים את החלופות השונות העומדות לפנינו לפתרון בעיות אלו עלינו להודות שמדיניות הממשלה, מיום הקמתה (ואף קודם לכן) ועד ימינו, מעמיקה אותן. המדינה עצמה מסלילה את תלמידיה השונים ללמוד במערכות חינוך נפרדות, החל מהגיל הרך ועד בגרות. נוסף לזה, המדינה לא השכילה לייצר תכני לימוד משותפים במסגרות החינוך השונות, שיאפשרו בניית אתוס תרבותי משותף, הנושא בחובו גם ריבוי קולות ודעות. תחת זאת העדיפה המדינה לתת ביטוי מרכזי לקולות דומיננטיים בשיח הזהותי, תוך השתקה של קולות אחרים, ביניהם הקול המסורתי. המדינה בחרה ליצור חיץ והפרדה בין הקולות השונים כדי להימנע מקונפליקטים, במקום לחנך את התלמידים להתמודד עם ריבוי הדעות והקולות. זאת ועוד, המדינה נענתה לדרישה – שוודאי יש בה מן הצדק – להעניק לתלמידים עומק תרבותי בהתאם לקבוצה שלה הם משתייכים. כל זאת מבלי שהשכילה להבנות גם אתוס משותף לכלל הקבוצות, ומבלי ליצור מרחב בטוח לשיח מכבד ומפרה.
אתוס תרבותי
כפי שעולה ממחקרים ומסקרי דעת קהל, ניכר כי חלקים רחבים מן הציבור נמצאים על רצף יהודי-ישראלי המעוניין בשיח. אילו היה ניתן לציבור זה מענה תרבותי וחינוכי, ואילו היו מעודדים את המרכיבים התרבותיים המשותפים לכולם ומגבירים את השיח המכובד והמפרה שבין הקבוצות והפרטים השונים – היה לכך ביקוש. חלקים רבים מהציבור היו מצטרפים אל השיח הזה ולא נמנעים ממנו או נאבקים בו, כפי שוודאי היו עושים הקצוות מזה ומזה. אך המערכות הממשלתיות, ובראשן מערכת החינוך, כאמור, אינן עושות די כדי לעודד ולחזק עמדות מעין אלה במרקם החיים בישראל.
כדי להצליח ליצור אתוס תרבותי שכזה עליו להיות רחב ומורכב דיו, ולמעשה לשאת שלושה תפקידים תרבותיים בעת ובעונה אחת:
• להוות מסד תרבותי משותף, שהקבוצות השונות כולן רואות בו אבן יסוד בחייהם. אלמלא יישא בשורה מעין זו, הרי שהדיון על עצם קיומו שב וחוזר להוות קונפליקט בין הקבוצות השונות.
• להוות מקור מחלוקת לבעלי הזהויות השונים – לא מקור לקונפליקט ומאבקי כוח על אודות שאלת מקומו בכלל, כאמור בסעיף הקודם, אלא מתוך היותו נושא משמעויות שונות ונתון לפרשנויות מרבות. כך נעשה האתוס התרבותי מאתוס חד-חד-ערכי לאתוס רב פנים, כזה שהקהילות השונות והפרטים השונים מתייחסים אליו בדרכים שונות, שואבים ממנו ויוצקים לתוכו משמעויות שונות; דרכיהם והשקפותיהם חלוקות, אך בה בעת ממשיכים הם לשאת ולתת בדבריהם סביב אותו מסד תרבותי.
• להוות מסד תרבותי לתרבות המחלוקת; ובכך להוות השראה למהפכה תרבותית, שבה מחלוקת כוחנית ואלימה נעשית לתרבות של הפרייה הדדית ודיאלוג.
בחברה הישראלית קיים רצף תרבותי ואנושי הנמשך מהחוגים הדתיים, דרך החוגים המסורתיים ועד לחוגים החילוניים התרים אחר התחדשות יהודית-ישראלית, אשר להם מכנה משותף רחב המורכב משלושה קודקודים: מורשת תרבותית (יהודית-ישראלית); עמדה ציונית וערכים דמוקרטיים. היחס שבין הקודקודים והאיזון ביניהם הוא שיוצר את הגיוון על גבי הרצף ואת חילוקי הדעות.
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות ומזרמים שונים. למרות זאת, לא יהיה נכון לתאר אותה כחברה המורכבת רק משבטים שונים, הזרים זה לזה, וצריכים ללמוד לחיות יחד על אף זרותם זו. בקרב אחוז ניכר מהאזרחים בחברה הישראלית ניתן למצוא הסכמה יסודית רחבה על שלושה מרכיבי יסוד שעומדים בבסיס הזהות האישית שלהם והאופן שבו הם רואים את אופייה של החברה: מורשת תרבותית (יהודית-ישראלית); עמדה ציונית וערכים דמוקרטים.
כל אחד מן היסודות האלו נתון לפרשנויות שונות ובתוך ההסכמה יש כמובן מגוון קולות. היחס והמשקל שנותנים לכל אחד מן המרכיבים האלו נתון אף הוא לפרשנות שונה. אך ההסכמה על חשיבותם של כל אחד מהקודקודים אינה מוטלת בספק – וזאת בניגוד לקבוצות אחרות בחברה הישראלית השוללות במידה זו או אחרת את אחד מהם, ומנותקות מן המורשת התרבותית, הציונות או הדמוקרטיה.
ואולם, על אף הסכמה רחבה זו, פעמים רבות חילוקי הדעות הקיימים על הרצף מובילים לתחושה הרווחת במחוזותינו של העדר מכנה משותף. וכאמור, המבנה החברתי בישראל ומדיניות ממשלתית, כדוגמת החלוקה הדיכוטומית של מערכת החינוך לזרמים, מעצמים את התחושה הזו. על כן, בבואנו לנסות ולהתמודד עם שני האתגרים הגדולים: היעדר הלכידות והיעדר האתוס המשותף, עלינו לפעול בראש ובראשונה במרחב הזה, שבו נמצאת רובה של החברה הישראלית, ואשר באופן עקרוני ניתן למצוא בו הסכמה רחבה ושותפות רעיונית גדולה.
החזון של החינוך המשלב
רשת מיתרים מציעה מענה לשני האתגרים העומדים לפתחנו: הגברת הלכידות החברתית ברצף היהודי-ישראלי מזה, ויצירת תשתית תרבותית – על יסוד שלושת הרבדים שהוצגו לעיל – מזה. תשתית תרבותית משותפת אשר אינה באה על חשבונם של צלילי המיתר השונים, אלא היא מאפשרת לכל אחד ואחד מהם למצוא את מקומו במנעד הצלילים הרחב, ולהעמיק את קולו באמצעות תיבת התהודה של המקורות והמסורות בדברי ימי ישראל. כל זאת תוך העצמת המקורות והמסורות של עמנו, המהווים יסוד עמוק לתרבות המחלוקת. בכך מתחזקות הלכידות החברתית וההפריה ההדדית שבין המיתרים השונים המרכיבים את החברה שלנו.
מיתרים פועלת בשני אפיקים המתלכדים ומתחברים בצמתים רבים וחשובים, אך כל אחד מהם עומד כיסוד בפני עצמו: הראשון הוא מערכת החינוך – "הכול מתחיל בחינוך". מערכת החינוך בישראל פוצלה, ולא ניסנו לבנות תרבות יהודית-ישראלית רחבה ומשותפת – כך קיבלנו חברה שסועה שנאחזת ברסיסים תרבותיים כמכנה המשותף שלה.
אם שורש הבעיה הוא מערכת החינוך, הרי שבכדי לפתור את הבעיה עלינו להתחיל מהשורש, ועלינו להפנות את מרבית המשאבים כדי להצליח להצמיח את החינוך המשלב. במסגרות החינוך, מהגיל הרך ועד לתיכונים ומכינות, פעולתה של מיתרים היא רחבה מאוד. אין מדובר ב"מקצוע" נוסף במערכת הלימודים או בפרויקט נקודתי כזה או אחר, אלא מדובר בציר מארגן ומרכזי בבית הספר ומחוצה לו. ככזה הוא פונה אל מקצועות הלימוד הפורמליים ואל החינוך החברתי, ומבקש לארגן את העשייה החינוכית בבית הספר סביב ציר מרכזי. כל זאת, לצד שמירה על הייחודיות של בתי הספר השונים – כך למשל קיימים בתי ספר משלבים שדוגלים גם בחינוך מונטוסורי, אנתרופוסופי, דיאלוגי ועוד.
האפיק השני שבו פועלת רשת מיתרים הוא החיים הקהילתיים. לצד החשיבות הגדולה של מערכת חינוכית, ותהא זו הטובה ביותר, החיים אינם מתחילים ונחתמים בבית הספר. כדי לגשת לבניית לכידות חברתית אמתית ומכנה משותף תרבותי אי-אפשר שלא להרחיב את המבט אל החיים הקהילתיים. חיי הקהילה משתנים ממקום למקום: לא הרי קהילה אידאולוגית שקמה מלכתחילה כקהילה משלבת לקהילה שנעשתה מבלי משים לקהילה מעורבת; לא הרי קהילה כפרית-יישובית לקהילה עירונית; לא הרי קהילה סביב בית ספר משלב לקהילה שאין בליבה בית ספר משלב, ועוד על זו הדרך. בכל קהילה וקהילה יש לסלול מחדש את מרקם החיים הנכון והמדויק, בין שלל הזהויות היהודיות השונות, כדי להגשים את החזון של הלכידות החברתית וחיי התרבות, שיש בהם איזון בין המכנה המשותף, ריבוי הקולות ותרבות המחלוקת.
עוד נכונה לנו דרך ארוכה, אך הקהילות ומסגרות החינוך שקמות בכל שנה ושנה ורבות וטובות שעוד יקומו מוכיחות לנו שאין כאן רק שאיפה אידאולוגית כי אם תנועה חברתית, פועמת, פועלת, חיה ובועטת.
