במשנה זו מתואר מקרה יוצא דופן, שקשה להאמין שהתרחש במציאות פעמים רבות, ועם זאת הוא מעורר אותנו לחשוב על העמדה המוסרית העומדת ביסודה של מצוות העוללות. המקרה המדובר הוא כאשר הענבים באותה השנה לא עלו יפה בכרם, וכך נוצר מצב שהכרם כולו לא היה אלא עוללות. וכעת נשאלת השאלה- למי שייכים כל הענבים שצמחו בכרם- לבעל הכרם או לעניים?
"כרם שכולו עוללות- רבי אליעזר אומר: לבעל הבית. ורבי עקיבה אומר: לעניים. אמר רבי אליעזר: "כי תבצור . . . לא תעולל" (דברים כד,כא)- אם אין בציר, מניין עוללות. אמר לו רבי עקיבה "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות. אם כן למה נאמר "כי תבצור . . . לא תעולל"- אין לעניים בעוללות, קודם לבציר".
(מסכת פאה, פרק ז, משנה ז)
השאלה אם כן שעוסקת בה המשנה היא האם במקרה החרגי שלפנינו – העוללות הן של בעל השדה או של העני? מצד אחד, נאמר בתורה: "וכרמך לא תעולל" כלומר, שאסור לבעל הכרם לקחת את העוללות שעלו בכרם שלו, גם אם מדובר בכל הכרם כולו. אך מצד שי, במקרה חריג שכזה, אולי נאמר שמכיוון שבעל השדה עצמו לא נהנה מפירות הכרם, אין הוא מתחייב מלכתחילה גם בנתינה לאחר, שכן נאמר: "כי תבצור… לא תעולל". ואם בעל הכרם לא באמת נהנה מהפירות באותה השנה, ממילא הוא גם אינו חייב לתת לעני, שכן רק במקום בו בעל השדה בוצר את הכרם, ובוצר במשמעות זו הכוונה לבצירתם של אשכולות יפים ולא לאיסוף העוללות, הוא גם מתחייב לתת לעני, כמו שנאמר: "כי תבצור… לא תעולל". על שאלה זו באים להשיב שני התנאים המוזכרים במשנה: רבי עקיבא ורבי אליעזר. כאשר כל אחד מהם מבקש להוכיח את דבריו מן הפסוקים עצמם:
חשוב לעמוד על כך שמקרה זה מעמיד את חכמים הדנים בו בדילמה מוסרית קשה ביותר. שכן מצד אחד- אם נאמר שהעוללות שייכות לבעל הכרם, ממילא לא יקבל העני שום דבר. ומצד שני- אם נאמר שהעוללות שייכות כולן לעני, הרי שבעל הכרם, לא די שנפגע מן הטבע עצמו- שבאותה השנה לא עלו הפירות יפה בגפן, אלא שאנו מוסיפים על כך ואוסרים עליו להינות אפילו מהמעט שבכל זאת עלה וצמח בכרם שלו.
ואם כך הם פני הדברים, הרי שמקרה קיצון זה מעמיד אותנו אל מול השאלה המוסרית- מי קודם למי אני (בעל השדה) או האחר (העני)? בדומה לדילמה המוסרית שמובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא:
"שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב ".
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב, ע"א)
התלמוד מתאר מקרה היפותטי- שבו לשני חברים שהולכים במדבר אין מספיק מים בכדי ששניהם ישרדו עד שיגיעו למקום ישוב, כאשר לאחד מהחברים יש קיתון (בקבוק) מים ששייך לו. מקרה זה מעורר את השאלה האם על האדם לוותר על חייו למענו של האחר, האם עליו ל"חיות" על חשבונו של האחר, או שמא עליו לחלוק את המים יחד עם חברו- ובכך לגזור על שניהם מוות?
על שאלה זו השיבו שני חכמים: בן פתורא ורבי עקיבא:
"דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך".
בן פטורא (שיש עיסוק רב בשאלה במי באמת מדובר?) אומר- שמוטב שישנו שניהם, ובלבד שלא יראה האחד במות חברו. ואילו רבי עקיבא אומר: חייך קודמים לחיי חברך. כלומר, נכון הוא הדבר שעל האדם לאהוב את רעו, לעזור לו וכדומה, אך אין בכך בכדי שהאדם יוותר על חייו למען חיי חברו. ובמקום כזה, כאשר רק אחד מבין השניים יכול להינצל (ואין בכך ספק)- הרי ש"האני" קודם "לאתה".
אם "נעתיק" את עמדתו של רבי עקיבא במקרה זה, אל המקרה העומד במסכת פאה, הרי שהיינו מצפיםשרבי עקיבא יאמר: "חייך קודמים לחיי חברך"- ועל כן על בעל הכרם ליהנות ראשון מן היבול עוד קודם שהוא חולק אותו עם אחרים. ואם במקרה זה או שבעל הכרם ייהנה מהענבים הדלים שעלו בגפן, או שאביוני הארץ ייהנו מהם- הרי שיש להכריע לטובתו של בעל הכרם- שכן הכרם, סוף כל סוף שלו הוא.
אך באופן מפתיע, שלא כמו במקרה של שני החברים שהלכו במדבר כשבידיהם קיתון אחד של מים בלבד, כאן אומר רבי עקיבא- העוללות שייכות לעני, ולא לבעל השדה.
בכדי להבין את דבריו של רבי עקיבא ,שלכאורה מהווים סתירה לדבריו במקרה המובא במסכת בבא מציעא, עלינו לחזור על היחס שבין בעל הכרם לבין הכרם, וליחס של שני אלו עם דלי העם.
המשנה במסכת ביכורים מתארת את סדר הבאת הביכורים מהרגע שבו האדם רואה את הפרי הבכור שהבשיל בשדהו ועד הבאת הביכורים אל בית המקדש אל הכהן:
"כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, וקושרן בגמי ואומר: "הרי אלו ביכורים".
כיצד מעלין את הבכורים? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר… הקרובים מביאין התאנים והענבים, והרחוקים מביאיןגרוגרות וצמחוקים… עד שמגיעים קרוב לירושלים… החליל מכה (מנגן) לפניהם עד שמגיעים להר הבית…
עודהו הסל על כתפו קורא מ"הגדתי היום לה' אלוהיך…" עד שגומר כל הפרשה…
ומניחו (את הסל) בצד המזבח והשתחוה ויצא"
(משנה, מסכת ביכורים פרק ג, א-ו )
לכאורה, תיאור זה של הבאת הביכורים אל בית המקדש מלמד אותנו על הנתינה של האדם לאלוהיו. האדם הוא היורד אל תוך השדה- השייך לו- ומביא את ביכורי היבול שלו אל ירושלים, אל הר הבית, ומניח אותם לצד המזבח- כמתנה לאלוהיו.
אך בתוך התהליך המתואר במשנה, ישנו קטע נעלם, שמוזכר אך לא מובא בשלומותו, והוא הקטע מתוך ספר דברים, אותו היה אומר האדם שהביא את הביכורים אל בית המקדש אל מול הכהן:
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵןלְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי, מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'; וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
(דברים כו, א-י)
המילים המודגשות בקטע זה מצביעות על הנתינה של אלוהים כלפי האדם, ההפך הגמור מהמתואר לכאורה במעשה של הבאת הביכורים במשנה. שכן בעוד שבמשנה האדם הוא הפועל, היוזם, הנותן ולכאורה אלוהים הוא המקבל. הרי שבפסוקים אלו מתואר האדם, כחלק מכלל ישראל, כמי שאלוהיו נותן ומעניק לו.
הווי אומר, המקדש, ועומד אל מול הכהן, הוא קורא את הפרשה מן התורה שהופכת את הקערה על פיה ואומרת לו לאדם: אל לך לחשוב כי אתה הוא הנותן ואלוהים הוא המקבל, כי אם להיפך. הבאת הביכורים נועדה להזכיר לך, "שלית ליה מגמריה כלום"- כלומר שאין לך מעצמך שום דבר. כפי שכותב הרב יעקב נגן:
"לכאורה במצוות הביכורים האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם מתוך עיון בפרשת הביכורים עולה שאמנם הנתינה נזכרת פעמים רבות, אך נתינה של הקב"ה לאדם. הבאת הביכורים לעומת זאת אינה מכונה נתינה… במרכז הבאת הביכורים עומדת הנתינה של הקב"ה לאדם, ולא להפך".
(הרב יעקב נגן, נשמת המשנה, עמוד 53)
אם כן יש לנו כאן שני תיאורים דומים אבל שונים למעשה הביכורים- האחד כפי שהוא מתואר ב"תורה מן השמיים"- מזווית ההסתכלות של אלוהים, והשני- מנקודת המבט של האדם- כפי שמתואר במשנה.
בעוד שהאדם "מספר" לעצמו שהוא מביא את הביכורים לאלוהים, תוך שהוא מתפאר במעשי ידיו ו"בכוחו ועוצם ידו", אשר הביאו לו את החיל הזה. באה התורה ומספרת לאדם סיפור אחר, סיפור חדש שנועד להחליף את הסיפור שהאדם מספר לעצמו. בסיפור זה, הכל מתחיל באלוהים או באחר, לא באדם. וכך העמדה האגוצנטרית בה הכול סובב סביב האדם- ואפילו מצוות הביכורים, מתחלפת באמצעות הטקסט הקנוני שמקריא האדם, תוך שהיא הפכת את הסיבה והמסובב. לא האדם נמצא במרכז- וסביב צירו הכל עומד- אלוהים, העני, הגר, היתום וכדומה. אלא אלוהים או האחר הוא הניצב במרכז- ומשלו ניתן גם לאדם עצמו, לבעל השדה. ולא האדם הוא הנותן ואלוהים או האחר הוא המקבל, אלא האדם עצמו הוא המקבל מאלוהים או האחר.
וכאן אנו חוזרים אל דבריו של רבי עקיבא. אדם שבאמת עבר את כל התהליך של הבאת הביכורים, או אולי נכון יותר לומר של השבת הביכורים (שהאדם משיב לאלוהים או לאחר את שהיה שייך לו מראש) מבין כעת כשהוא עומד אל מול העוללות שעלו בכרמו- כי אכן אין הם שלו. וכי אלוהים חילק את הכרם לשניים- לבעל הכרם מחד ולכל אלו הפושטים את ידם – מאידך. ובמקרה זה – שבו העלה הכרם כולו עוללות, רצה כביכול אלוהים – והעני זכה בענבי הגפן, כשם שבשנה אחרת יכול היה בעל השדה לזכות בענבי הגפן מבלי שהעני יזכה כלל- באם לא יעלו עוללות בין אשכולי הענבים.
ועל כן אין סתירה בין דבריו של רבי עקיבא במחלוקת עם בן פטורא לבין דבריו של רבי עקיבא במחלוקתו כאן עם רבי אליעזר. שכן בעוד שמבקרה הראשון- קיתון המים שייך לאחד ולא לחברו, הרי שכאן, אין השדה שייך לבעל השדה יותר מן העניים, כפי שגם ראינו במשניות המצטטות את הפסוק: "לא תסיג גבול עולים"- בהקשר זה.
רעיון זה דומה לרעיון שמסביר רש"י מודע התחילה התורה מבראשית, ולא מאמצע ספר שמות- שם מתחילה התורה לדבר על המצוות שמוטלות על בני ישראל:
"בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלאמ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?
ומתרץ משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו)- שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
(פירוש רש"י על התורה, בראשית א, א)
ועל כן, אדם שבאמת יפנים את עומקם של דבריו אלו של רש"י, כמו גם אדם שיפנים את התהליך החינוכי של הבאת הביכורים, שוב לא יתייחס אל חלקת השדה אשר לו כאילו הייתה רכושו הבלעדי, אלא הוא יבין כי שלו ושלהם- של אלוהים היא, וכי עליו לחלוק מצד הדין ומצד האמת את "רכושו" עם האביונים והמרודים המבקשים ליהנות אף הם מרכושו של אלוהים או הטבע.
כעת עלינו לשאול את עצמנו מה עומד ביסוד דבריו של רבי אליעזר, ומדוע אין הוא מקבל את עמדתו של רבי עקיבא.
הביוגרפיה של שני חכמים אלו יכולה להצביע אולי במידה מסוימת מדוע כל אחד מהם נוקט דווקא בעמדתו. רבי אליעזר שטוען כי העוללות הן לבעל הבית, מייצגת את המעמד הגבוה בחברה, שכן הוא נולד למעמד זה, למשפחה עשירה בעלת אדמות, כפי שמסופר בפרקי דרבי אליעזר:
"מֶה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס? בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה וְלֹא לָמַד תּוֹרָה. וְאָבִיו הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וְהָיוּ לוֹ חוֹרְשִׁים הַרְבֵּה. פַּעַם אַחַת הָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהוּא הָיָה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים. יָשַׁב לוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים? עַכְשָׁו אַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה. יָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה? אָמַר לוֹ: לָאו. – וְלָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אַתָּה –וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה! אֶלָּא קַח לְךָ אִשָּׁה וְתוֹלִיד לְךָ בָּנִים – וְאַתָּה מוֹלִיכָם לְבֵית הַסֵּפֶר".
(פרקי דרבי אליעזר, א, על פי העיבוד המובא בספר האגדה לביאליק ורבניצקי)
ואילו רבי עקיבא, שנולד בעני למשפחה חסרת ייחוס וחסרת כסף או אדמה, מייצג את העניים, את אלו שאין להם נחלה ואין פרנסתם מצויה, כפי שמתואר בלשון הבאה:
"בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, אבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שמן בדמיהן, ושנה לאור הנר. אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישן בהם. עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם 'מפני מה לא למדתם?" והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה".
(אבות דרבי נתן, פרק ו)
אך נראה כי מעבר לכך ניתן לראות במחלוקת של רבי אליעזר ורבי עקיבא מחלוקת עקרונית, שיכולה להצביע על שתי גישות מוסריות שונות בתכלית האחת מחברתה: האחת המאמינה ביחסי הדדיות שבין האני-ואתה, ועל בסיסן בונה את מערכת היחסים שבין הבעל הכרם לבין האחר, והשנייה שאינה מאמינה במפגש הדדי מעין זה, או לכל הפחות אינה מבססת את עקרונות המוסר שלה על ההדדיות, אלא רואה את האחר כמצווה וכמחייב את האני באופן לא סימטרי, כלומר את המחויבות של בעל הכרם כלפי האחר הנזקק העומד למולו.
רבי אליעזר, כפי שראינו במשניות קודמות מייצג את עמדת בית שמאי, שכן הוא מעיד על עצמו שהוא "שמותי".ולכאורה הוא חורג במקרה זה מדרכו ומדרכם המחמירה של בית שמאי, ודווקא בא לקראתו של בעל הכרם. כלומר, מוותר על האמת העקרונית והחד משמעית, ומביט על האדם הניצב למולו- כשבמקרה זה אותו אדם הוא בעל הכרם שהפסיד את כל פרנסתו באותה השנה, ולא העני הפושט את ידו.ונראה כי במחלוקת זו עם רבי עקיבא, דווקא גישתו של רבי אליעזר היא ה"אנושית" יותר, והיא גם "הטבעית" יותר. שכן, כפי שאמרנו בפתח ההסבר על המשנה, לא די שבמקרה זה בעל הכרם איבד את מרבית פרנסתו בשל פגעי הטבע, אשר במקום להעלות אשכולות יפים העלו עוללות, אנו מבקשים גם למנוע ממנו את פרנסתו במעט שנותר בידו. דבר זה בעיני רבים ייתפס כלא פחות, ואולי אף יותר, בלתי-מוסרי מאשר למנוע במקרה הזה מהעני לקחת מעוללות הכרם.
ואולם, ניתן לראות את הדברים גם בצורה שונה מעט. במאמרו המפורסם של מרטין בובר, "אני –אתה", הוא מתאר את מערכת היחסים שבין האדם לזולתו כמערכת יחסים שהיא מעבר לשכל או רגש של מפגש דיאלוגי המעניק את עצם המשמעות לאני (ובעצם גם לאתה, שהוא אני מן העבר השני). מפגש זה שבין האני לאתה יכול להתרחש בכל עת ובכל מקום, כאשר האדם ניצב אל מול אדם אחר, או אל מול בעל חיים או אף צמח או דומם.ובלבד, שהאני יראה ב"אתה" מציאות אין-סופית שהיא מעבר להגדרה, מעבר להמשגה ובוודאי מעבר לניצול. כפי שכותב בובר בספרו, "בסוד שיח":
"כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין ביד לתופסו תפיסה של עצם, 'מגיד לי דבר'. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו של אדם וכיוצא באלה הדברי. אלא: מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי משהו הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי".
("בסוד שיח", מרטין בובר, עמוד 116)
ואם נחזור לדברי המשנה בתחילת מסכת פאה, העוסקת במצווה הפאה עצמה, נאמר: "העושה כל שדהו פאה אינה פאה" ומכאן נאמר גם אנחנו בעקבות רבי אליעזר- העושה, או אם קרה המקרה, וכל כרמו עוללות- אינה עוללות". כלומר, מצוות העוללות כלל לא יכולה להתקיים במקרה מעין זה, כי מטרתה של המצווה איננה רק לתת לאחר, להשאיר לו את חלקת השדה או את עוללות הגפנים, אלא מטרתה העליונה היא המפגש הבלתי אמצעי בין האני לאתה, בין העשיר לעני, בין בעל הכרם לפושט היד. וממילא, אם במקרה זה אין לבעל השדה חלק בשדהו, או לבעל הכרם חלק בכרמו, לא יכולות להתקיים המצוות הללו. שכן הן הופכות להיות של העני לבדו, וממילא המפגש בין "האני"-ו"האתה" כלל לא מתקיים.
אל מול גישה זו המבקשת לבנות מערכת יחסים הדדית ומשמעותית בין האדם לבין האחר, מציג רבי עקיבא גישה אחרת לחלוטין המשתקפת בהגותו של עמנואל לוינס. בניגוד לבובר המדבר על מפגש, על בנייתו של ה"אני" מתוך המפגש הכנה והאמיתי עם ה"אתה", לוינס רואה באחר את מי ש"מפרק" את תודעת "האני", ואשר קורא תיגר על כל מערכת המושגים הקיימת אצלי:
"אחר המוחלט" אינו משתקף בתודעה. הוא מתנגד לה עד כדי כך שאפילו התנגדותו אינה מומרת בתוכן של התודעה. הביקור מתבטא בזעזוע עצם האנוכיות של "האני" התומך בהמרה זו. הפנים ממוטטות את האינטנציונליות המכוונת אליהן. מדובר בהטלת ספק של התודעה ולא בתודעה של הטלת ספק…הטלת הספק בעצמי איננה אלא קבלת הפנים של האחר המוחלט. התגלותו של האחר המוחלט היא פנים, שבהן ה"זולת" קורא לי, ומסמן לי סדר, באמצעות מערומיו, באמצעות דלותו. נכוחותו היא שתובעת מענה. ה"אני" אינו מגיע רק לידי הכרה בצורך לתת מענה, כאילו מדובר במחויבות מיוחדת שעליו להחליט בעניינה. מעצם מעמדו הוא כל כולו אחריות…להיות "אני" מסמן אפוא להיות חסר יכולת להתנער מן האחריות, כאילו כל בניין הבריאה מוטל על כתפי…"
(עמנואל לוינס, הומניזם של האחר, עמ' 70-71)
בעוד שאצל בובר, עמידתו של ה"אתה" אל מול ה"אני" אמורה לחולל מפגש חוויתי שבונה את האני, הרי שאצל לוינס הדברים הם כמעט הפוכים. ה"אחר" שניצב אל מול "האני" מטלטל ומזעזע את כל מה שה"אני" ידע עד כה. וזעזוע זה מוליד מתוכו את האחריות של ה"אני" כלפי ה"אחר".
כלומר, האדם אינו יכול להבין באמת את האחר העומד למולו, הוא עמוק מכדי שיוכל להשיג אותו. אך כאשר עיני האדם פוגשות בעיניו הערומות והמתחננות של האחר- הוא יודע כי האחריות לשלומו של האחר אינה מוטלת אלא על כתפיו.
בנקודה זו חשוב לומר כי בהגותו של לוינס יש בעצם ניסיון להפוך את סדר הדברים- בין ה"אני" ל"אתה", כפי שבדרך כלל אנו מבינים אותם וכפי שגם בובר מתאר אותם. בדרך כלל הסדר הוא שה"אני" קודם ל"אתה"- ומתוך חקירתו ודרישתו של העולם מגיע ה"אני" ועומד אל מול "האתה" וממילא הוא יכול לפעול בדרכים שונות כלפיו – אם בדרך של "אני-לז"- שבה הוא רק מנצל את העומד למולו, ואם בדרך של "אני-אתה" כפי שתיאר בובר.
לוינס מנסה לבנות שיטה פילוסופית בה נקודת המוצא היא לא האדם. האדם מתחיל לחשוב, מתחיל לבנות את עצמו כאשר ברקע כבר ישנה קריאה הנשמעת מסוף העולם ועד סופו- קריאתו של "האחר המוחלט" המתבטא בפניו של האחר, כל אחר, שעימו נפגש האדם. האחר קודם לאדם, ועל כן האדם אינו יכול להתנער מאחריותו כלפי אותו אחר.
אם נתייחס בדרך זו למקרה האמור במשנה, נוכל להבין מדוע רבי עקיבא נוקט בעמדה לפיה כל העוללות שעלו בכרם הן של האחר ולא של בעל הכרם. כיוון שמבחינתו של רבי עקיבא אין זה משנה כלל ועיקר אם יתקיים מפגש או לא בין האדם והאחר. ואף יותר מכך- לעולם לא יוכלו השניים להיפגש באמת, וממילא המוסר אצלו אינו בנוי על יחס הדדי כמו אצל בובר ורבי אליעזר, אלא על יחס אי-סמטרי, בו האחר מחויב אופן טוטאלי לאחר.
אם כך, הרי שניתן לקרוא את המחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי עקיבא כמחלוקת פילוסופית-מוסרית ביחס שבין האדם וזולתו:
רבי אליעזר מביט מנקודת מבט של המוסר הדדי, שמטרתו לאפשר מפגש בין האני לאתה, ועל כן הוא אומר: כרם שקרה מקרה וכל הגפנים שבו העלו עוללות- הרי הם של בעל השדה. שכן לא יעלה על הדעת שאדם שהכרם שלו נפגע באותה השנה מבחינה חקלאית-טבעית, יאלץ לוותר גם על כל מה שבכל זאת עלה באותו הכרם לטובתם של העניים. במקרה זה, אומר רבי ישמעאל המייצג את האתיקה הדדית- עלינו להתחשב דווקא בבעל השדה, ולא בעניים, שכן אם לא נעשה כן הרי שאחד משני הצדדים המרכיבים את ה"אני-אתה"- ירד לטמיון.
ואילו רבי עקיבא מביט מנקודת מבט הרואה את האחר קודם שהיא מביטה על האדם, "בבחינת תורה שקדמה לעולם", כלומר הציווי המוסרי שקודם לקיומו של האדם, ועל כן הוא אומר שאין העוללות אלא לעניים.
