אם חפצי חיים אנו בארץ הזו – מדינת ישראל חייבת בעיני להפנים שזהו השינוי שעומד לפנינו, ולהשקיע תקציבים ומשאבים לטובת העניין. איננו יכולים להמשיך להסתתר מאחורי סיסמאות שהולכות ומאבדות ממשמעותן; איננו יכולים להמשיך לטמון את ראשנו בחול; איננו יכולים להתאהב ברעיונות קסומים הפורחים באוויר; איננו יכולים לחדש ימינו כקדם ולנסות בכוח לשוב אל השירים ששרנו אז, אל הקיום הציוני בראשית ימי הציונות; איננו יכולים להביט אל נוכח השסעים בחברה ולתת לעמותת לנסות לתקן אותן. עלינו, כמדינה, כחברה חזקה, להעתיק את משאבי המדינה ולהשקיע אותם בבנייה תרבותית. עם בונה תרבות בונה עם. עלינו להשקיע בבניית התרבות המשותפת הזו במערכת החינוך; עלינו להשקיע בה בישובים ובערים, במתנ"סים ובקהילות; עלינו להשקיע בה את אותה השקעה שהשקענו בימי ראשית המדינה בבניית הצבא. מתוך הבנה שכשם שהעם בנה צבא שבנה עם – כך בימינו העם יבנה תרבות שתבנה את העם.
במשך שנים ארוכות הייתה הסיסמה "עם בונה צבא בונה עם" – לתיאור מציאותי למדי של הקיום הפלאי הנקרא 'מדינת ישראל'. הצבא לא היה רק כוח המגן של המדינה הצעירה, ואף לא רק כור היתוך של תרבויות יהודיות מגוונות שנצרפו יחד בצבא העם. הצבא מלא תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. אי אפשר לתאר את התפתחות השפה העברית בישראל, ובייחוד את הסלנג – בלי הצבא. אי אפשר לתאר את פס הקול של המוסיקה הישראלית – ללא השירים שנכתבו על המלחמות, והתקוות לשלום, על הנופלים ועל זכרם. אי אפשר לתאר את הפוליטיקה הישראלית מבלי להכיר את הדמויות שהובילו את כוחות הלחימה בימי המחתרות כמו גם בימינו אנו. גם כיום כאשר מתווכחים על תרומתו של פוליטיקאי, ויהא זה כבן שבעים שנה ויותר, יחזרו לדוש בשאלה היכן שירת ועד כמה תרם בימי בחורתו בצה"ל. כאילו שחמישים שנות קריירה שבאו לאחר מכן – הן כאין וכאפס לתרומתו כחייל או מפקד באותן שנים בודדות בהן שירת בצבא. אכן – העם בנה צבא, אך לא פחות מכך הצבא בנה את העם.
ואולם, כיום, הדברים הולכים ומשתנים לנגד עיננו. רבים מבכים על כך, וחשים שאם וכאשר צבא ההגנה לישראל כבר לא יהיה צבא העם – משהו מצלמה של מדינת ישראל יאבד לעד. אכן, אין ספק שזהו שינוי משמעותי מאוד, שאי אפשר להתייחס אליו באדישות. אך ברצוני להציג בשורות הבאות את הברכה שיביא עמו שינוי זה – ואינני מתכוון להיכנס כלל לשאלה איזה צבא עדיף מבחינת יכולותיו הצבאיות – צבא עם או צבא מקצועי.
הנקודה הראשונה שעליה עלינו לשים את לבנו היא שהתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות בחברה הישראלית, הנפתחת אל המגזרים השונים המרכיבים אותה, ומפנימה לאט לאט שאין בכוח באמת לצרוף את כולם בכור היתוך, אלא יש ללמוד לחיות ביחד – על השונות שבין המגזרים השונים, מובילה למסקנה כמעט בלתי נמנעת: צבא העם הוא המכשול המרכזי ביכולת של ערביי ישראל להרגיש אזרחים שווים במדינת ישראל. אם העם בונה צבא והצבא בונה עם – וישנו מגזר גדול שאינו שותף, ואינו יכול להיות שותף בתהליך הבנייה הגדול הזה, משמעות הדברים היא אחת: הוא איננו חלק מהחברה הנבנית פה. פירושו של דבר שפירוק הצימוד – צבא ועם, ובנייתן של מערכות חלופיות שבונות את העם, שבהן לא מתקיים אותו קונפליקט בלתי-ניתן-לפתרון בעבור הזהות הערבית במדינת ישראל, יאפשר לאזרחי מדינת ישראל הערביים לחוש שאכן נבנית פה חברה שגם הם יכולים להיות שותפים בה במאת האחוזים, ולא שהינם מסומנים מלכתחילה כאזרחים סוג ב'.
הנקודה השנייה שעלינו לשים את ליבנו היא שהניסיון לשלב את החברה החרדית בתוך החברה הישראלית עולה יפה בתחומי התעסוקה, פחות מכך בתחומי האקדמיה ופחות מכך בכל הקשור בצבא. עד היום, היה מעין תנאי-לא-כתוב לפיו בכדי להשתלב במלוא המובנים בחברה הישראלית יש לעבור קודם כל בצבא. הצבא הוא השער לחברה האזרחית, לקריירה הציבורית וגם הפרטית. ואולם אם נהיה קשובים לתהליכים שעוברת החברה החרדית, ולא ננסה לכפות עליהם הר כגיגית את תפיסות העולם שלנו, הרי שנבין שהסדר צריך להיות הפוך. החברה החרדית מפנימה יותר ויותר שהיא אינה יכולה להתקיים על בסיס הרעיון של "חברת הלומדים". המספרים של הנשים המשתלבות בשוק התעסוקה הם גבוהים מאוד, וגם מספרים של הגברים היוצאים לעבוד עולים עם השנים. ולכן, במקום לנסות לכפף את ידיהם של שלוחי הציבור שלהם והרבנים בסוגיית הגיוס, עלינו להניח לסוגיית הגיוס להיות האחרונה בסדר הדברים. יש לעודד ולפתוח כמה שיותר את הציבור להשתלב בשוק התעסוקה, תוך ויתור מסוים על חזון "צבא העם", ואולי בעתיד, בעוד דור או שניים, של חרדים-ישראליים שכבר יצמחו בתוך ליבת החיים של מדינת ישראל, גם מספרי הגיוס יעלו באופן הדרגתי וטבעי.
נקודה שלישית שחשוב להתייחס אליה, כאשר אנו משיקים את שני המגזרים שעסקנו בהם עד עתה היא: שאי אפשר לדבר על גיוס חובה, על צבא עם – ויחד עם זאת לפתור מגזר של כ 20% אזרחים משירות צבאי, ובד בבד לטעון שמגזר אחר, המונה כ 10% – משתמט כיוון שהוא אינו נענה לגיוס החובה. זו טענה פשוטה שאינני יודע כיצד היא נעלמה מעיניהם של שופטי בית המשפט העליון כאשר פסלו את חוקי הגיוס שנתנו פטור לגיוס החרדים משירות צבאי (ואין זה משנה אם בעולם הערכים האישי שלי נכון היה שהחרדים יתגייסו לצבא, או לא). במילים אחרות, אם ישנו חוק גיוס חובה – הוא חל על כך האזרחים. ואם הוא לא חל על כך האזרחים מלכתחילה – הרי שהוא אינו חוק גיוס חובה. ומכאן, שהפתרון אל מול החברה החרדית והחברה הערבית כאחת, ונכונים הדברים גם ביחס לכלל האזרחים במגזרים הנוספים המרכיבים את החברה הישראלית, הוא אחד: חקיקת חוק שירות אזרחי חובה. השירות האזרחי יכלול צורות שונות של התנדבות בחובה, ובכללן שירות צבאי. כאשר השירות הקרבי – ורק הוא – יהיה מתוגמל באופן משמעותי יותר מצורות ההתנדבות האחרות. כך גם תבוא לידי פתרון העובדה שאחוז ניכר מן הבנות הציוניות-דתיות שמקבלות פטור משירות צבאי, לא יסתפקו בשנת שירות אחת, או חלילה לא ייעשו כלל שירות לאומי, אלא הן, כמו כל יתר הסקטורים תהיינה מחויבות בשירות אזרחי בן שנתיים.
נקודה רביעית שאליה ארצה להתייחס היא השינוי שחל ביחס לצבא בשנים האחרונות. התהליך שבו מאבד הצבא את מקומו בבניית האומה הוא בעיני תהליך מבורך. בכל דמוקרטיה מפוארת שנות ההקמה היו שנות מאבק, וככאלה הגנרלים בשדות הקרב היו גם ראשי המדינה. בכל דמוקרטיה מפוארת סיפור ההקמה היה גם סיפור של מאבק וככזה הוא העניק מקום משמעותי מאוד ועמוק מאוד לאתוס הכוח בבניית האומה. אך בתהליך טבעי ובריא, ככל שהמדינה מתבססת, ובמידה רבה ככך שכוחה עולה, כך שוב אין היא צריכה לבסס את הווייתה על אותו אתוס צבאי. מרגע שהמדינה מתעצמת, מתבססת, ומעמיקה שורשים – עליה לשנות את טיב היחסים שבין הצבאי והלאומי. וזוהי נקודת הזמן שבה אנו מצויים. התהליכים החברתיים שעוברים על החברה הישראלית, בהקשרים שונים, מובילים כולם לכך שהצבא שוב איננו בונה עם. לצבא יש תפקיד חשוב בתוך המערכת המדינית של המדינה. כשם שלכלכלה יש תפקיד חשוב ומרכזי. אך כשם שאיננו אומרים שהכלכלה בונה עם, כך אין עוד טעם למשול את המשל לפיו הצבא בונה עם. העם בונה מערכות שונות – ובכללן הצבא. ותו לא.
לא זו אף זו, כאשר אנו מביטים לאחור על הוגים חשובים ופעילים ציוניים בולטים שהעלו על נס את כוח המגן של העם היהודי, הם דברו כולם מנקודת מבט של היהודי הגלותי, הנרדף והפגוע, המבקש לראשונה להיקהל ולעמוד על נפשו. בימים ההם – האתוס הזה היה נדרש, ולא הייתה בו כל סכנה. אבל כיום, כשהווית הקיום הישראלית, על אף כל האיומים מסביב, היא הווית קיום חזקה ואיתנה, בעלת יכולות הרסניות וכוחניות – הרי שהאתוס הכוחני שמסתתר מאחורי המילים "עם בונה צבא בונה עם" יכול להיעשות משם חיים לסם מוות. אינני מאלו הסוברים שכבר הגענו אל הנקודה הזו. אך אני סבור שחברה שיש בידיה כח כה רב כמו שיש בידיה של מדינת ישראל, ומחנכת את בניה ובנותיה על האתוס הכוחני הנ"ל – בסופו של יום עשויה להתדרדר אל מחוזות שבהם המילים עם בונה צבא בונה עם יהפכו להיות אתוס פשטני וכוחני, שסופו אסון.
ומכאן הדרך קצרה להבין כי אין עוד מקום לאתוס "עם בונה צבא בונה עם" בימינו. האתוס הזה מדיר מלכתחילה את החברה הערבית מן החברה הישראלית בכללותה, הוא מייצר דיסוננס בלתי ניתן לאיחוי עם החברה החרדית, באגפים מסוימים של החברה הישראלית הוא כבר נתפס כאתוס שעבר זמנו, אם לא חלילה אתוס שמבטא את חולייה של החברה בימינו, ובחלקים שעוד מחזיקים בו – הרי שחייבת להישאל השאלה מה עושה האתוס הזה לחברה שלנו כאשר היא חברה בעלת כח כה רב?
ועל כן, בנקודה החמישית והאחרונה, ברצוני להציג חלופה לאתוס הנ"ל. כפי שכבר משתמע מהדברים שנאמרו עד כה, אני אינני מאלו המבכים על השינויים החלים בחברה הישראלית בהקשר הזה. ואולם אני מוטרד מאוד מן השאלה מה יבוא במקומם. כבר אמרו חכמים: ""סתירת זקנים – בניין, בניין נערים – סתירה" (מגילה ל"א ע"ב). ואכן השאלה העומדת לפתחו של הדור הצעיר היא כיצד בונים בניין יציב ולא רעוע שיעקר ויפול לכשתבוא סערה. בחלקים שונים של החברה הישראלית מדברים כיום על האתוס של ה'טוב המשותף' כאתוס שיאפשר לכל החלקים המגוונים והשונים של החברה הישראלית להרגיש שיש להם מקום מזה ולשתף פעולה אלו עם אלו מזה. כך גם עלה מן הנאום המפורסם של הנשיא לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין – 'נאום השבטים'. ואולם אני סבור שזהו בדיוק מן הדוגמאות של בניין נערים – סתירה. זהו מבנה שאין בכוחו לאחד את השורות, וביום פקודה – נחוש כיצד האדמה פוערת את פיה בדיוק בקווי השסע המפרידים בין השבטים השונים, וכל הרעיון של ה'טוב המשותף' יעבור מן העולם.
בניגוד לעמדה הזו, אני סבור שיש לעשות החלפה אחרת: לא להחליף את האתוס הציוני באתוס רב-תרבותי, אלא להחליף את הכוח והחרב בעט ואיזמל. פירושו של דבר, בזמן הזה הישראליות זקוקה לרוח היהודית שנשבה בכתביו של אחד-העם והקדימה את זמנה. בעת הזו, הכוח המרפא לשבר שאנו מצויים בו הוא שיבה אל הרעיון של הציונות הרוחנית-תרבותית. האתוס המשותף שלנו אינו צריך להיות הרעיון האוניברסלי של "חביב אדם שנברא בצלם" – משום שהוא אינו נותן שום הצדקה עמוקה להישאר כאן ולחרף את נפשנו בארץ שטופת הדם הזו; האתוס המשותף שלנו גם אינו צריך להיות "אהבה מקודשת בדם" – כאמור לעיל. האתוס המשותף שלנו צריך להיות הקריאה לשוב אל כור מחצבתנו הרוחני-תרבותי, וליצור ממנו את יצירתנו. וכתתו חרבותיהם לעטים. האתוס החדש-ישן הזה מאפשר לשמר את הרעיון של הקיום היהודי, הפרטיקולרי- ומצדיק את הקיום הלאומי-תרבותי של העם היהודי, אל מול הרעיון האוניברסאלי, מבלי שהוא מסתכן בכינון חברה אלימה וכחנית, חברה של "וישמן ישורון ויבעט". האתוס החדש-ישן הזה מאפשר לייצר מרחב של אתוס משותף הנושא ריבוי קולות – כזה שאינו מנסה לצרוף את כולם בכור היתוך אחד, אלא כמו בסדנת אומנים מאפשר מרחב משותף של הפרייה הדדית, של למידה והקשבה, של התבוננות משותפת – אך בסופו של דבר שבעים פנים של יצירה. האתוס החדש-ישן הזה וראו על כך במאמרי:"חירות על הלוחות" מאפשר לגשר על הפער שבין רוח הדור האינדיבדואליסטי לבין החינוך היהודי הקולקטיבי. והאתוס החדש-ישן הזה משמר אמנם את הרעיון הציוני ביסוד המרכזי בהוויית החיים שלנו, וככזה הוא מלכתחילה מעמיד במקום מורכב את הזהות הערבית מזה והחרדית מזה, ובכך זאת הוא אינו מייצר מעמדות ביחס לתפיסת המדינה, ומאפשר גם לחלקים אלו לנהל שיג ושיח עדין עם האתוס הזה.
אם חפצי חיים אנו בארץ הזו – מדינת ישראל חייבת בעיני להפנים שזהו השינוי שעומד לפנינו, ולהשקיע תקציבים ומשאבים לטובת העניין. איננו יכולים להמשיך להסתתר מאחורי סיסמאות שהולכות ומאבדות ממשמעותן; איננו יכולים להמשיך לטמון את ראשנו בחול; איננו יכולים להתאהב ברעיונות קסומים הפורחים באוויר; איננו יכולים לחדש ימינו כקדם ולנסות בכוח לשוב אל השירים ששרנו אז, אל הקיום הציוני בראשית ימי הציונות; איננו יכולים להביט אל נוכח השסעים בחברה ולתת לעמותת לנסות לתקן אותן. עלינו, כמדינה, כחברה חזקה, להעתיק את משאבי המדינה ולהשקיע אותם בבנייה תרבותית. עם בונה תרבות בונה עם. עלינו להשקיע בבניית התרבות המשותפת הזו במערכת החינוך; עלינו להשקיע בה בישובים ובערים, במתנ"סים ובקהילות; עלינו להשקיע בה את אותה השקעה שהשקענו בימי ראשית המדינה בבניית הצבא. מתוך הבנה שכשם שהעם בנה צבא שבנה עם – כך בימינו העם יבנה תרבות שתבנה את העם.