בשנים האחרונות נכתבו מאמרי דעה, עמדות ותשובות הלכתיות רבות הנוגעים בשאלת שימור מנהג עדות אשכנז שלא לאכול קטניות בפסח. שני רבדים לדיון: הראשון, רובד הלכתי-פורמלי, בו מוצגות קשת דעות בנוגע לגבולות החידוש בהלכה, מקומם של מנהגים בהלכה ועוד. והשני, רובד מטא-הלכתי, בו מוצגים ערכים שלאורם יש לקבוע אם לשמר את המנהג או להתירו.
בשורות קצרות אלו אתייחס לרובד השני בלבד, דהיינו הרובד הערכי, ולא אזדקק כאן לשאלת חידוש ההלכה וגבולות החידוש שבהלכה, נושא שלעניות דעתי אינו מהווה במקרה זה משקל רב, מה גם שנקיטת העמדה לגביו אינו צריכה להיות ייחודית, אלא לנבוע מתוך תפיסה כוללת של החידוש בהלכה, נושא שבו הארכתי בספרי: "בשבילי ההלכה".
שני ערכים מרכזיים עולים ונשמעים בכדי להמשיך ולעגן במציאות את המנהג שלא לאכול מיני קטניות בפסח: הערך הראשון הוא ערך המסורתיות. טעם זה אינו טעם הלכתי-פורמלי בלבד. אלא הוא נובע מתפיסת עולם הרואה חשיבות בשימור מנהגי העבר בעבור הקהילה החיה בהווה, ומאמונה שהזיקה שבין האדם למורשתו מתחילה בראש ובראשונה במנהגים המשפחתיים והקהילתיים העוברים כתורה שבעל פה, ולא בספרי הלכה מחד או במקורות הגותיים מאידך.
כידוע, מנהג הקטניות הוא מנהג עתיק מאוד של קהילות אשכנז, שנבקע בראשית האלף השני לספירת הנוצרים (המאה ה-12 לכל המאוחר). ועל אף שגם בימים עברו הועלו ספקות בנוגע לטעמו – בכל זאת המשיכו קהילות רבות מבני אשכנז לדבוק בו. ולפיכך, המחזיקים בערך המסורתיות יבחרו לאחוז גם במנהג זה – גם אם כבר עבר זמנו ובטל טעמו.
הערך השני הוא ערך החוויה. ערך זה מבקש לשמור על כך שהמצוות וההלכות לא יוותרו כמעשים טכניים בלבד, אלא ישקפו את המהויות שלאורם הם עוצבו. הסיבה לדבר נובעת הן מהרצון לחוות את הדברים באופן עמוק, והן מפני החשש שהתורה תעשה מתורת חיים שיש בה הגיון לסם-מוות שקולה קול יעקב אך ידיה ידי עשיו, ואין היא אלא תרגול טכני בלבד, חסר כל מהות ומשמעות, ואף חמור מכך רעיונותיה שלה עצמה מתנפצים על קרקע המציאות של הביטויים ההלכתיים שלה.
בימינו, בזכות האמצעיים הטכנולוגיים הרבים העומדים לרשותנו, נוצרו תחליפי מזון רבים המבוססים על מיני קטניות (וגם מינים אחרים, כפי שארחיב בהמשך), המדמים את מוצרי החמץ. כך ניתן למצוא לחמניות כשרות לפסח, ושלל מוצרים המדמים את העוגיות והעוגיות העשויים מחמשת מיני דגן. ועל כן יש שיבקשו להחזיר עטרה ליושנה, וימנעו מלכתחילה ממוצרים שכאלו, בכדי לחוש בטעמו של החג במלא עוזו, ומבלי לנסות ולחמוק בדרכים עקלקלות מפני החוויה שהוא מעמיד לפתחנו: ההימנעות מלחם ומאפים.
מנגד, הערכים המרכזיים העומדים לימינם של המבקשים לבטל את המנהג שלא לאכול קטניות בפסח אף הם שניים: הראשון, ערך האחדות. ערך האחדות אינו מבקש לבטל כליל את כל ההבדלים שבני העדות. אך הוא מבקש ליצור תחושה נינוחה שבה המנהגים מוסיפים ומעטרים את המעשים המשותפים לכל בני העדות. המנהג שלא לאכול קטניות בפסח, וודאי עם כל החומרות שהלכו ונוספו על גביו ברבות השנים, ועם ההקפדה היתרה שמקפידים בו חלק מאלו המשמרים אותו, יוצרים תחושה של פילוג במקום שבו צריכה להיות אחדות. ובמקום שיחושו כולם שהם יכולים להתארח אלו בבתיהם של אלו, בתחושה מלכדת ומאחדת – החשובה כל ימות השנה, ובפרט בימי הפסח שאחת מן המשמעויות שהוא נושא היא משמעות הפיכת עם ישראל לעם אחד – נעשה החג הזה לאחד מסממני הגלות בה היינו עם מפורד ומפוזר בין כל העמים. דבר זה נכון לכלל שומרי המסורת, קל וחומר בעבור בתים שהם תערובת חדשה ונפלאה של עדות שונות ממזרח ומים.
הערך השני הוא ערך האיזון. ערך זה נחלק לכמה טעמים בענייננו: האחד, האיזון שבין הציבור לבין אורחות החיים שהוא נדרש או דורש מעצמו לעמוד בהם. איזון זה הוא חשוב מפני שהפרה שלו תוביל בסופו של דבר לאחת מן השתיים: או שהציבור יזנח את אורחות החיים הללו, כיוון שהם יכבידו עליו יתר על המידה. או שהציבור יקרוס בסופו של דבר תחת הנטל הכבד של אורחות החיים הללו. רעיון זה מגולם בשון חכמים בקביעה: "אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, ע"ב). השני, האיזון שבין הקפדה הלכתית יתרה לבין תחושת החגיגיות של החג. איזון זה נובע מכך שלצד איסור החמץ – "לא תעשה" – שיש בפסח, שממנו נגזר האיסור על הקטניות, קיימת גם החובה לשמוח בחג. והשלישי, האיזון שבין שמירת מנהגים ומסורות, אף אם אין טעמם ברור, לצד החשיבות להשאיר מקום לשכל הישר לערער על מנהגי טעות (דבר שיש לו מקום אף בדיון ההלכתי-הפורמלי), ולא להפוך עצמנו לסמויי עיניים או אפולוגטיים בכל דבר ודבר הנוגע במסורת ובהלכה.
כמובן, שאין בהכרח הפרה של האיזון בכל אחד מהמרכיבים האלו. אך בעבור רבים, וודאי מאלו המחזיקים בעמדה שיש לבטל את המנהג שלא לאכול קטניות בפסח בימינו, בכל זאת האיזון הופר באחד משלוש המרכיבים האלו אם לא שלושתם.
כאשר מעמידים את העמדות והערכים שבצידן האחת מול רעותה מתקבל מבנה סימטרי להפליא:
המסורתיות והאחדות עומדות זו מול זו: האחת כציר אנכי מבקשת לחזק את החיבור של האדם עם העבר: עם ביתו, משפחתו, קהילת המוצא שממנה הגיע סב סבו, והשנייה כציר אופקי מבקשת לחזק את החיבור של האדם עם ההווה: הקהילה החדשה שבה הוא מצוי, מציאות החיים שבה הוא נתון כרגע. וכך גם החוויה והאיזון עומדות שתיהם פנים אל פנים: שתיהם מבקשות לשמור על איזון: איזון בין פורמליות ומהות; איזון בין מסורת וחידוש; איזון בין מורשת תרבותית והיגיון; איזון בין אורחות חיים ונוחות; איזון בין מנהגי החג לשמח החג.
על פי רוב, ההכרעה הנעשית בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, נעשית באמצעות מדידה והערכה של המודד במשקל הסובייקטיבי שלו, בו הוא מכריע בסופו של דבר אילו מן הערכים מטים את הכף יותר. וכך יש שהכף נוטה אצלם לשימור המנהג ויש שהיא נוטה לביטולו. אך לצד פתרון זה ניתן להציג גם פתרון חדש, שאינו מבקש להכריע בין הערכים השונים, אלא מבקש לשקלל את כולם יחד וליצור דרך חדשה-ישנה:
רוב רובו של האיסור לאכול קטניות בפסח יבוטל מהטעמים הנזכרים לעיל, אך המסורת הייחודית של מנהג אשכנז הקדמון תשמר בכל זאת, ואיתה גם אחת ממהויות החג באמצעות הימנעות מאכילת מאפים הנאפים מקמח מכל סוג. ואין זה משנה אם הקמח שמהם הם נעשו הוא קמח קטניות או קמח תפוחי אדמה וכדומה. בכך תמשיך ותשמר הזיקה אל המסורת העתיקה של בני עדות אשכנז, בד בבד עם העמקת חווית החג. אך יתרה מכך, כך גם תחזור הגזירה לממדים ראשוניים יותר שאינם פוגעים באחידות שבני חלקי העם, וגם אינה מאיימת על השכל הישר, כיוון שהיא תשקף מהות רעיונית כמו גם ביטוי הלכתי לאחד מן הטעמים שהוצגו במקורות הראשוניים ביותר למנהג הקטניות, כפי שיורחב בשורות הבאות.
רבי יצחק מקורביל, שחי בצרפת במאה השלוש-עשרה, והיה מבעלי התוספות, כתב בספרו המרכזי: "עמודי הגולה" (המוכר גם כ"ספר המצוות הקטן") על אודות מנהג הקטניות, וזהו כאמור אחד מן הקטעים הראשוניים ביותר שיש בידינו המעידים על מנהג זה:
"ועל הקטניות… וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל… וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פווי"ש, וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ קאמר תלמודא: 'לית דחש לה להא דרבי יוחנן'. מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים… ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ… אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא… אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא… וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה".
(עמודי הגולה – ספר המצווה הקטן, רמז רכב)
מדבריו של ר' יצחק מקורביל – כזכור בן המאה השלוש-עשרה ומן המקורות הראשוניים העוסקים במנהג הקטניות – עולה מתח המזכיר במידה רבה את המתח שאנו מצויים בו בימינו: מצד אחד, הוא מודע לכך שלפניו "דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים…" אבל מצד שני הוא יודע שלא הכל מחזיקים באיסור זה, אפילו לא מורו ורבו. בנוסף, הוא מבקש להמשיך ולהחזיק במסורת, אך הוא אינו מוכן להחזיק בה בניגוד לשכל הישר. ולכן הוא שולל את הטענה לפיה המנה הזה נובע מחשש "חימוץ" – חשש שהוכרע כבר בשני התלמודים שאינו נוגע אלא למינים מחמשת מיני דגן (ודעת היחיד של רבי יוחנן בן נורי – שאף אורז הוא בכלל המינים שעשויים להגיע לחימוץ ועל כן יש להימנע מהם בפסח) – ומציע הסבר חדש: איסור הקטניות בפסח נובע מכך שמקמח הקטניות ניתן להכין מאכלים מעשה קדרה, כמו דייסא, או מיני מאפה ואפילו: "פת כמו מחמשת המינים" הדומים להפליא למיני מאפה ומעשה קדרה מחמשת מיני דגן. ואדם עלול להתבלבל ולחשוב למפניו מאכל העשוי מקמח קטניות בעוד שלמעשה לפניו מאכל העשוי מקמח של אחד מחמשת מיני דגן – ויבוא לידי איסור אכילת חמץ.
כפי שכתב פרופ' תא-שמע במאמרו על איסור אכילת קטניות בפסח, המובא בספרו: "מנהג אשכנז הקדמון", טענתו של ר' יצחק מקורביל לפיה המנהג שלא לאכול קטניות בפסח אינו נובע מחשש חימוץ – דבר שלשיטתו של ר' יצחק מקורביל היא דבר פשוט וידוע לכל תינוק דבי רב, היא עמדתו שלו, אך אינה משקפת את עמדותיהם של רבים מן החכמים שחיו בתקופתו והקפידו על איסור אכילת קטניות בפסח. ולפיכך, את הבחירה של ר' יצחק מקורביל לתת טעם חדש במנהג הנושן, אני מפרש כדרכו שלו לגשר על הפער שבין השכל הישר ובין המסורת שבידו, בדומה לניסיון המוצג בשורות אלו. ובעקבות דבריו אלו של ר' יצחק מקורביל המעמיד את האיסור על דבר שעומד בביקורת השכל הישר, ומצמצם את עיקרו של האיסור במאכלים העשויים קמח (אם כי לשיטתו כמובן אין בהסבר זה בכדי לצמצם הלכה למעשה את איסור הקטניות בפסח לכדי מעשה קדרה ומאפים מקמח קטניות, אלא הגזרה נותרה בשלמותה), אני מבקש להוסיף את טעמי שלי ולראות במעשה זה לא רק חשש מפני עבירה, אלא גם הזדמנות להעמקת חווית החג, כנזכר לעיל. וכיוון ששוב אין מדובר באפולוגטיקה אלא בניסיון לבנות מבנה חדש-נושן על בסיס כל אותם עמדות וערכים המוזכרים לעיל, לא ניתן לצמצם את האיסור מבלי להרחיב אותו גם מן הצד השני, ולהוסיף למנהג העתיק גם את כל סוגי הקמחים שלא שיערום אבותינו: קמח תפוחי אדמה, וקמח תירס וכיוצא בזה, שאף הם מהווים היום תחליפים לקמח מחמשת מיני דגן.
בדרך זו יבואו לדעתי בצורה המיטבית הערכים השונים שהוצגו לעיל, מתוך איזון ושקלול של כל הערכים יחד, ולא מתוך דחייה של אלו מפני אלו.
