בכדי לדבר על ציונות 2025 אני רוצה ברשותכם לחזור אל ימי ראשית הציונות ולשאוב משם השראה למעשינו כאן היום. אבקש לספר חמישה סיפורים מהקונגרסים הציונים הראשוניים שהתקיימו עוד בחייו של הרצל, ומכל אחד מהם לחדד נקודה אחת משמעותית שנכון לנו ללמוד מהימים ההם לזמן הזה. אני מאמין שהסיפורים האלו יכולים להוות בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. אני מקווה שבדברי אצליח להיחלץ מהאזהרה שהזהיר הסופר הציוני הדגול, יוסף חיים ברנר 'שלא לעשות את הציונות קלישאה ולא לעשותה בוסר'.
אתוס משותף נושא ריבוי קולות:
סיפור הקונגרס הציוני הראשון שאני רוצה לספר הוא למעשה סיפור שהתרחש עוד לפני שהתקיים הקונגרס הראשון. סיפור שמתחבא בהזמנה לקונגרס. בהזמנה, בשולי הדברים, נאמר שבבאזל, לא רחוק מהמקום שבו יתקיים הקונגרס, יש אכסניה כשרה. בנוסף נאמר כי בקונגרס יהיה ניתן לדבר עברית. הבחירה לציין את שתי ההערות האלו בהזמנה נועדה לדבר אל ליבם של הפעילים הציוניים, בעיקר במזרח אירופה. רבים מהם היו אנשים דתיים ומסורתיים ולא חילוניים (סליחה על השימוש האנכרוניסטי במונחים) כאחיהם במערב אירופה, כמו הרצל עצמו.
הרצל הבין שהקונגרס הציוני חייב להיות רחב ידיים כך שיאפשר ליהודים ציוניים שונים זה מזה לדור בכפיפה אחת ולהוביל יחד את התנועה הציונית. הרצל הבין שהציונות היא אינה תנועה חד ממדית, אידאולוגית ככל שתהיה, אלא תנועה של עם, שיש בו ריבוי דרכים ואמונות – ויש לתת מקום לזהויות השונות בכדי שיוכלו לשלב באמת ידיים יחד ולהוביל תנועה לאומית. תנועה של עם.
המסר הזה צריך לחזור ולהדהד גם כיום, כאשר אנו באים לדבר על ציונות 2025. הסיפור הציוני שלנו הוא סיפור גדול ורחב ידיים. מאז ימי הקונגרס הוא התרחב והתעשר עוד יותר במגוון שהוא חובק: נשים ואנשים, מגוון עדות וזהויות. ציונות 2025 פירושה ציונות של דרך רחבה הנותנת מקום למגוון המיתרים שבתוכה להשמיע את קולם. משפחה ומשפחה ועמדותיה. קהילה וקהילה וסיפורה. אסור לסיפור אחד להאפיל על חברו. ואסור שקיומם של סיפורים שונים ישכיח את המכנה המשותף הגדול שלהם. עלינו ליצור תרבות משותפת, רחבת ידיים, שיודעת לתת מקום למגוון הקולות השונים שבה להתקיים זה בצד זה ולהפרות זה את זה. עלינו ליצור מערכת חינוכית שיש בה שילוב של סיפורים שונים, של עמדות שונות, שכולן יחד מרכיבות את הסיפור הציוני שלנו. כך למשל, כשמספרים את סיפורי הציונות: כוללים בהם גם את סיפורי העלייה שקדמו לשנת 1882, או כשמספרים על היציאה מהחומות מספרים על הקמתה של מחנה ישראל, השכונה השנייה שהקומה על ידי הרב דוד בן שמעון ויהודי מרוקו שעלו לארץ עוד בשנת 1854. וכן על זו הדרך.
מחלוקות פותרים ביחד, לא בהכנעה:
הסיפור השני שאני רוצה לספר הוא סיפור מהקונגרס הציוני השישי, שמכונה גם קונגרס הבוכים, שהתקיים בשנת 1903. אל הקונגרס הזה הגיע הרצל כשהוא מכוון מטרה: לקבל את אישור הקונגרס בכדי להתחיל לבחון את ההיתכנות של הקמתו של בית לאומי לעם היהודי באוגנדה. השנה שבה נערך הקונגרס היא השנה שבה אירעו פרעות קישינב שזעזעו את העולם היהודי. הרצל, שדאג מאוד למצבם של היהודים במזרח אירופה, וחש שאין שום יכולת להבטיח את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל באופן מיידי, חשב שיהיה זה נכון לקדם חלופה אחרת בדמותה אוגנדה.
כבר ביום הראשון, כשנשא הרצל את נאום הפתיחה והעלה את הנושא בקצרה, הוא הבין שיש רבים מהצירים בקונגרס שמתנגדים לדבר מכל וכל. בעבורם ציונות פירושה שיבה לציון. ואת ציון לא ניתן להחליף בשום פנים ואופן. ובכל זאת, הוא העלה בהמשך הקונגרס את ההצעה להצבעה. ובאופן רשמי אף זכה ברוב הקולות, כאשר 295 צירים הצביעו בעד, 178 התנגדו, ו 132 נמנעו. ואולם, אותם צירים שהתנגדו לעצם הרעיון, לא סתם התנגדו. הם הרגישו שזהו קו אדום מבחינתם. שאם התנועה הציונית תעשה צעד בכיוון הזה – הם כבר לא יוכלו להיות חלק ממנה. הם, כאמור, לא יכלו לקבל את עצמם הניסיון להפריד בין העם ומולדתו. וכמחאה על דרכו של הרצל פרשו מהאולם, בתחושות של זעם, כעס, עצב ותדהמה. ואיימו על הרצל – שיפרשו מהתנועה אם ימשיך ללכת בדרך זו.
הרצל הבין שהוא אינו יכול להמשיך עם 'חצי עם'. למרות שהכוח היה בידו. למרות שהוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הקונגרס. למרות שבאופן רשמי היו לו את מרב הקולות. הוא הבין שהוא אינו יכול להתעלם מהקו האדום שהציבו כנגדו צירים רבים כל כך. ועל כן בחר להקים ועדת פיוס. ועדה שתבחן את הדברים במשותף ותנסה להגיע לעמק השווה. ואכן כך היה.
הדיון הזה, כידוע, נחתם עוד לפני שהתחיל כיוון שלא הייתה לאופציית אוגנדה – שום היתכנות מעשית. אבל המשמעות הגדולה שאנו יכולים לשאוב הסיפור הזה מהימים ההם לזמן הזה היא ההפנמה שכאשר אנו עומדים מול מחלוקות עזות כל כך, הדרך לפתור אותם היא לא בהכנעה, בהורדת ידיים, אלא בהידברות ובחיפוש אחר פתרון שלישי, שיוביל אותנו לדרך חדשה שלא חשבנו עליה, או לכל הפחות לעמק השווה שכל אחד מהצדדים יוכל לחיות איתו.
ברית גורל וברית ייעוד – שתיים בדיבור אחד:
הסיפור השלישי שאני רוצה לספר הוא הסיפור של הקונגרס הציוני החמישי, שהתקיים בשנת 1902. הרצל, כמו שאמרנו, היה מודאג מאוד ממצבם של היהודים. ובמיוחד ממצבם של מילוני היהודים במזרח אירופה – שהוא חשש לגורלם ברמה הקיומית ביותר. אבל בקונגרס הציוני החמישי, בצד הדיון הקבוע על ההתיישבות בארץ ישראל והדיווח של הרצל על פגישתו עם הסולטן העות'מאני או הקמת הקרן הקיימת לישראל, עלה נושא אחר לגמרי על סדר היום. ובניגוד לעבר, הרצל לא דחה אותו על הסף. הדיון המתמשך היה סביב מצבה של התרבות העברית המתחדשת. נאומים חשובים ודיונים מתמשכים עסקו בשאלת מצבה של התרבות העברית המתחדשת ובשאלה כיצד ניתן להצמיח אותה יותר: לראשונה, נשמע הרעיון על הקמתה של אוניברסיטה יהודית, אולי בירושלים; דובר בשאלת מצב הספרות העברית המתחדשת, שנדמה היה לרבים שאחרי הדור הראשון של ספרות התחיה היא מאבדת מכוחה. ועלה גם הנושא של האמנות היהודית, כיצד מחברים בין האמנות הפלסטית, הציור והפיסול, לתרבות היהודית העתיקה ולתרבות היהודית המתחדשת.
הציונות עבור רבים מבאי הקונגרס, לא הייתה רק ברית גורל, בה יש לפתור את בעיית היהודים במובן הזה של הכנת מקלט בטוח לרבבות היהודים המסכנים שנמצאים בגלות ומצויים תדיר תחת איומי פוגרומים ורדיפות. הציונות הייתה בעבורם תחייה של העם היהודי, של התרבות היהודית – רנסנס יהודי. הם ביקשו להצמיח כאן לא רק בית לאומי לעם היהודי, אלא גם בית לאומי לתרבות היהודית. תרבות יהודית במובנה הרחב, שתקבל אחר כך שמות רבים: תרבות עברית, תרבות יהודית מתחדשת, תרבות יהודית-ישראלית. תקראו לזה באיזה שם שתרצו אבל המטרה היא אחת – להצמיח כאן מרחב חיים משגשג ופורה שמאפשר לתרבות היהודית לצאת מגבולות הגטו שבה הייתה נתונה, מבלי לאבד את העצמיות שלה.
המשמעות הגדולה של הדברים שאנו יכולים לשאוב מהסיפור הזה אל המציאות שלנו כיום היא שלמרות המצב המורכב מאוד שאנו עומדים למולו, ולמרות המלחמה המתמשכת, עלינו לזכור שאיננו יכולים להתמקד רק בברית הגורל, איננו יכולים לראות בציונות רק מאבק על בטחון המדינה והישרדות העם. ציונות היא אידיאל אין-סופי אמר הרצל, והיא אכן מכוונת לרעיונות גבוהים יותר מאשר הישרדות גרידא. העיסוק בציונות הוא עיסוק מתמיד גם בשאלות גדולות של ברית ייעוד ובניית חברת מופת, ובצורך שלנו לבנות את הקומה הבאה, תהא אשר תהא, בצד השמירה על הביטחון הלאומי והאישי. ברית הייעוד, היא התכלית הגבוה יותר של הציונות, והיא זו שצריכה לעמוד כנר לרגלינו בחיפוש אחר שגשוג וצמיחה תרבותית ויצירתה של חברה טובה יותר. והעיסוק בה – בלימוד ובמעשה – צריך להתקיים במקביל לברית הגורל. גורל וייעוד – בדיבור אחד.
ציונות היא קריאה מתמדת ליוזמה והגשמה:
הסיפור הרביעי שאני רוצה לספר הוא המשכו של הסיפור הקודם. בוריס שץ, אמן יהודי ליטאי שלמד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה, נפגש בשנת 1903 עם בנימין זאב הרצל. השניים דברו על היחס שבין האמנות והיהדות, והצורך ביצירתה של אמנות יהודית חדשה. בוריס שץ, העלה בפני הרצל את חזונו להקמת בית ספר לאמנויות בארץ ישראל. דיבר – ועשה. ומיד לאחר מכן, החל שץ לפעול במטרה להגשים את חזונו. לגייס שותפים נוספים לדרך, בחומר וברוח. ושנים אחדות לאחר מכן, כבר עמד מבנה מפואר בלב ירושלים, שבימים ההם כידוע לא הייתה עמוסת בניינים מפוארים, ועליו השלט: 'בצלאל – בית מדרש למלאכות אמנות'.
הסיפור של בצלאל הוא אחד מיני אין-ספור סיפורים ציוניים שבהם קם הדבר ונהייה הודות ליוזמה ולאחריות שלקחו על עצמם יחידים. הציונות היא קריאה מתמדת ללקיחת אחריות וליוזמה. הציונות לא חיכתה שהגאולה תבוא – אלא ביקשה להביא אותה במו ידיה. וכך צריך להיות הדבר בכל דבר ועניין. ההגשמה והיוזמה הן נשמת אפה של הציונית אז – וכך צריך גם להיות כיום.
פרט וכלל ופרט:
מה אנו מבקשים להגשים ומה בכוחי לתרום לשם כך – על כך כל אחד ואחת צריכים להשיב בעצמם. וזוהי נקודה נוספת שעלינו ללמוד מסיפורו של בוריס שץ.
העשייה הציונית מורכבת מריבוא דרכים ופעולות. לא יהיה זה נכון לחזור אל הקריאה הנושנה של טרומפלדור: 'חסר גלגל – אני גלגל'. עלינו למצוא את האיזון בין הפרט ובין הכלל. הפרט – אינו יכול להיות שקוע רק בעצמו והגשמתו העצמית. הגשמתו העצמית נמדדת בין היתר בתרומתו לחברה. ומנגד, הפרט – אינו צריך להיות מגויס למען הכלל בכל דבר ועניין מבלי לראות את כישוריו וייחודו. הדרך המיטיבה ביותר לשלב בין הפרט והכלל היא הדרך שבה הפרט מוסיף את תרומתו שלו לכלל במקומות שבהם הוא מזדהה עם הדבר ורואה בכך גם ביטוי לייחודיות שלו עצמו.
הציונות שדרשה בעבר מהיחיד להתמסר לכלל, התחלפה בעשרות השנים האחרונות ברעיונות חדשים השמים את היחיד במרכז ולא את החברה. המלחמה שהתרגשה ובאה עלינו בשביעי באוקטובר טלטלה וזעזעה את עולמנו, ורבים רבים קמו ועשו מעשה שכל כולו נובע מההתמסרות המחודשת של הפרט לכלל. הטלטלה הזו אינה צריכה להוביל אותנו אל הקצה השני, בחזרה אל חיק הציונות המגייסת את הפרט למען הכלל, אלא ליצור שביל זהב בין הכלל והפרט, בין ההגשמה העצמית להתמסרות לחברה, בדומה למעשיו של בוריס שץ – שידע לתרגם את הכישרון הייחודי שלו, לתרומה גדולה למען הכלל. או במילים אחרות, לכל אחד יש את האות שלו בספר התורה – האות הייחודית רק לו – ויחד נרכיב ספר תורה שלם.
שייכות וביקורתיות:
הסיפור החמישי שאני מבקש לספר הוא הסיפור שלא נשמע בקונגרס. הסיפור של כל אותם קולות שלא נשמעו בקונגרס עצמו או שנדחקו לשוליים בתולדות הציונות. הרצל, כפי שכבר אמרתי, עשה מעשים גדולים וחשובים בכדי להפוך את התנועה הציונית מתנועה אידאולוגית מצומצמת לתנועה של עם, שנותנת מקום לכל חלקי העם. ובכל זאת, גם כשכוונותיו היו רצויות – לא תמיד מעשיו, או מעשיהם של פעילים רבים בתנועה הציונות, היו רצויים. במבט ביקורתי אנו יודעים לומר שישנם קולות של עדות או זהויות שונות שלאורך הדרך נפגעו, הושתקו או נדחקו לשוליים.
האחריות שלנו כיום היא לא רק ללמוד לתת למגוון הקולות להישמע, אלא גם ללמד את עצמנו לעשות את מעשה הפלאים שעשו נשים ואנשים רבים כל כך לאורך הדרך: למחות בביקורת עזה על מעשי המנהיגים או הציבור במקומות שבהם אנו חושים כי הם אינם הולכים בדרך הישר, אך מבלי לאבד את האמון שלנו במדינה ובמפעל הציוני כולו. עלינו ללמוד, כפי שעשו רבבות אלפי יוצאי המעברות לשאת את האהבה הגדולה למולדת בה בעת שהם ידעו למחות בזעם על הקיפוח והאפליה. הם ידעו לשאת את שתי תנועת הלב ההפוכות האלו יחד בליבם.
כיוצאי המעברות ההם, עלינו לפתח בעצמנו את היכולת לשאת את השייכות והביקורתיות – זו בצד זו. השייכות היא הבסיס האיתן שעליו אנו עומדים. והביקורתיות היא היכולת להתבונן בעין פקוחה על המציאות ולהצביע על החסרונות הדורשים תיקון. השייכות שומרת על הביקורתיות שתהיה ביקורת בונה, המובילה לצמיחה ופריון, ולא חלילה לחורבן ותלישות. והביקורתיות שומרת על השייכות לבל תהפוך לכוח משתיק ודורס, שסופו צמצום מוחין, הדרה והתנוונות.
אנשים ונשים שונים ימצאו את האזורים שבהם הם ממלאים את ליבם שייכות ואת המקומות שבהם הם מבטים בעין ביקורתית על המציאות. כל אחד ואחת, עם הפצעים הפתוחים והכאבים הלא-פתורים שהם נושאים עמהם ביחס לסיפור הציוני הגדול. אך על כולנו מוטלת החובה והאחריות שלא להפוך את הביקורת לקרדום לחפור בו תחת השייכות, ושלא להפוך את השייכות לחול הנזרה בעיניים לבל נתבונן בפגמים ונבקש לתקן את הדורש תיקון.
סיכום:
לסיכום, אחרי הקונגרס הציוני הראשון, כתב הרצל ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באִמרה אחת – שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי היתה זו: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים".
לא הרצל לבדו ייסד את מדינת היהודים, וכפי שאמרתי אפשר שדווקא הקונגרס הציוני השישי, בשנת 1903, ולא הקונגרס הציוני הראשון, היה הקונגרס הציוני החשוב ביותר של התנועה הציונית בה היא התבגרה ונעשתה לתנועה של עם, ולא תנועה אידיאולוגית של קבוצה מובחרת ככל שתהיה. ואולם, אין ספק שאבני הדרך שהניחו לנו אותם אנשים גדולים בימי הקונגרסים הראשונים צריכים לחזור ולהיות לנו למצפן בבואנו להוביל את דרכנו כאן ועכשיו.
השיבה אל הציונות, שעולה וצפה בימים אלו כקריאה ציבורית רחבה, צריכה להיעשות תוך שאנו זוכרים את העקרונות החשובים הללו, שמלמדים אותנו גדולי האומה, בכדי שנצליח לבנות חברה משגשגת ולהצמיח את הדורות הבאים:
עלינו לזכור שהציונות היא תנועה לאומית, וככזו עליה לתת מקום לכל הקולות ולכל המגוון שהיא עוטפת בחיקה. היא צריכה לזכור ולזהות את הקולות המושתקים, ולאפשר לאלו להשמיע בגאווה את קולם.
עלינו לזכור שאין דבר כזה ציונות לחצאים, לשלישים ורביעים. הציונות תלויה ועומדת ביכולת שלה להיות תנועה שמקבלת הכרעות מתוך שיח וכבוד, ולא מתוך כיפופי ידיים והכנעות. הכנעה פירושה – כיתתיות. הכרעה רחבה ומוסכמת פירושה – אחריות לאומית.
עלינו לזכור שהציונות היא תנועה שרגליה על הקרקע, והיא דואגת בראש ובראשונה לצרכים הקיומיים של בניה ובנותיה, אבל ראשה של הציונות – מאז ומתמיד – היה בשמיים: בשאיפות והחלומות הגבוהים ביותר. הציונות מעולם לא התירה לעצמה להתעסק רק בבניית מקלט בטוח ליהודים, ובצד הדאגה לכך היא ביקשה תמיד לייצר תרבות גבוה וחברת מופת.
עלינו לזכור שהציונות היא תנועה שקוראת ליוזמה ואחריות. יוזמה ואחריות של הכלל כלפי הפרט, ושל הפרט כלפי הכלל. הכלל אינו צריך למחוק את הפרט. והפרט אינו צריך להסתגר מפני הכלל. הפרט יביא את כוחו וכשרונו הייחודי – תוך שהוא תורם את חלקו לתמונה הגדולה והרחבה.
עלינו לזכור שהציונות היא בריאה מופלאה של העם היהודי, ואולם גם בריאה מופלאה שכזו אינה חפה מטעויות וחטאים. יש לתת מקום לשיח מאוזן ובריא שלא מוחק את השייכות והגאווה שבהשתייכות לציונות בפני העין הבוחנת וההכאה על חטא, וחלילה גם לא להפך. עלינו למצוא את האיזון שבין הנכונות שלנו לדבר בראש מורם על המפעל הציוני ויחד עם זאת לתת מקום לכל אחד ואחת לבטא את הביקורת שהם חשים כלפי מה שנעשה בעבר או מתרחש בהווה.