"אבותינו העבירו לנו את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אנו מצווים להאמין באחדות האל, ואנו נקראים המייחדים על שום אחדות זו. ואולם מוזר ככל שיהיה הדבר, לא נמסר לנו מה משמעותה של אחדות זו. […] למסורתי יש אוטונומיה בפירוש התוכן של המילים שירש. בזכות אוטונומיה זו אפשר שיהיו כמה מובנים ל"אחד", ואפשר שמובנים אלו יעמדו בניגוד למה שעשוי להיראות מבחוץ כסטייה מן המסורת וכדומה… הדינמיות של המסורת אינה מתבטאת רק בפירוש למילים ולמושגים אלא גם בכוח שבו הם נטענו, וזה מאפשר חופש רב מאוד".
(מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים, השער הראשון: נאמנות, פרק שני- בין דיווח למסירה, כתר, 2008, עמ' 36-37)
