התרבות היהודית היא תרבות טקסטואלית בראש ובראשונה. אחוז היצירות הכתובות הוא גדול לאין שיעור ביחס ליצירות החזותיות, המוסיקליות ואומנויות הבמה. אך למרות זאת ואף על פי כן, בבואנו לדבר על תרבות יהודית איננו יכולים להסתפק בתרבות הכתובה, ועלינו לאמץ את כוחנו בכדי להביא ולעסוק בה, בתרבות היהודית, גם מנקודת מבט אחרות. נקודות אלו מאפשרות לנו להציץ אל עולם יהודי אחר, שלא תמיד נגלה אלינו מבין השורות הכתובות. אך למעלה מכך, היא מאפשר לנו לפתוח צוהר רחב יותר לתרבות יהודית מגוונת ועשירה, ססגונית וצבעונית שבכוחה לעורר סקרנות טבעית, לעורר מחשבה, לקיים דיאלוג – במרחבים שהלשון אינה מגעת בהם.
במאמר זה, המבוסס על פרק מתוך ספרי "קורא בין התמונות", אני רוצה לעקוב אחרי שלוש תמונות שונות המספרות את המפגש של חנוכה וכריסמס. והנה התמונות, המדברות בעד עצמן, מוצגות פה לפניכם:
Ⓒ המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג, באדיבות אליהו בנימיני
מה מספרת כל תמונה? מה היחס בין התמונות השונות? מי מהן תומכת במפגש ומי מבקרת אותו? בעבור מי התמונה משקפת מאבק יצרי, ואצל מי מדובר בהשפעה טבעית? ומה מלמדות אותנו התמונות האלו על בני הקהילה בימים ההם? ומה הן מלמדות אותנו על עצמו – בזמן הזה?
אתחיל את המסע בעקבות התמונות בניסיון להתבונן בעבר ואחתום אותו לבסוף בהתבוננות בהווה. התמונה מספר המנהגים והקריקטורות מגרמניה וארצות הברית – על אף שמבחינה סמלית הן דומות – משקפות סיפור תרבותי אחר לחלוטין. ספר המנהגים שבתוכו שובצה התמונה הייחודית של מנורת חנוכה המושפעת בצורתה מהמנורות הנוצריות יצא לאור בשנת 1723. קהילות מערב אירופה, קהילת אמסטרדם או קהילת ברלין, כבר נמצאות בתחילתו של תהליך החילון, ואולם תהליך זה עודנו רחוק מהתחושות שילוו חלק מהיהודים בגרמניה במהלך המאה ה-19 או חלק מהיהודים בארצות הברית במאה ה-20.
ולכן הסיפור שאולי משתקף הוא סיפורה של קהילה יהודית המושפעת בהשפעה תרבותית עמוקה מאוד מהתרבות הנוצרית שסובבת אותה. השפעה שאינה דבר חדש במסורת היהודית, אלא ניתן למצוא לה הדים לכל אורך שנות ההיסטוריה היהודית, ודי אם נזכיר בהקשר שבו אנו עוסקים, של אומנות יהודית, את גלגל המזלות ואת אל השמש הליוס שבמרכזו, שנמצא בבתי הכנסת העתיקים בבית אלפא, בציפורי, בחמת טבריה ובמקומות נוספים.
דוגמה זו, כמו דוגמאות רבות אחרות באומנות, בספרות, באורחות החיים וכדומה, מלמדת על הרעיון הפשוט והטבעי שתרבות לעולם אינה נוצרת בחלל ריק, והיא לעולם מושפעת גם מתרבויות אחרות. יתרה מכך, היא יכולה להעיד שההשפעה המתרחשת בעולם הסמלים מעידה גם על השפעה שקשורה בהלכי החשיבה, בעקרונות ובערכים. ואף כאן, לא חסרות הדוגמאות להראות כיצד הושפעה התרבות היהודית במרוצת הדורות מעקרונות, מערכים, מעמדות פילוסופיות – שמקורם בדבריהם ובמעשיהם של בני תרבויות אחרות. כך היה הדבר אצל גדולי הפילוסופים היהודים: פילון, הרמב"ם, מנדלסון ואחרים.
סיפורו של האיור של מנורת חנוכה המעוצבת ברוח סמלים נוצריים שמובא בספר המנהגים הוא לכל היותר דוגמה אחת נוספת, ולא המרעישה שבדוגמאות, להשפעה מעין זו. אך הסיפור המשתקף מהקריקטורות בגרמניה ובארצות הברית בראשית ה-20 הוא סיפור אחר. כאן לא מדובר בהשפעה תרבותית אלא במאבק תרבותי. לא מאבק תרבותי בין אנשי התרבויות השונות, אלא מאבק תרבותי של היהודים עצמם, בתוך עצמם. ולא רק של היהודים בתוך עצמם אלא של היהודי עצמו. של היהודי עם עצמו. זהו אחד המאפיינים הבולטים ביותר של תקופת החילון. המאבק לא מתנהל בין רבנים ומומרים, בין השליטים, על הדת השלטת, הדת הנכונה, אלא נכנס אל תוך ביתו של האדם הפרטי. הוא עומד נבוך אל מול השאלה – מהי הדרך הנכונה עבורי? כיצד עליי לעצב את חיי?
המהפך הזה מתרחש בראש ובראשונה בהעמקת הרעיון לפיו האדם ניצב במרכז, האינדיבידואליות המודרנית קוראת לאדם לעצב את חייו ובכלל זאת את זהותו. אך מעבר לכך, המהפך הזה מתרחש בעקבות החילון, שקורע מעל האדם את הזהות הדתית והתרבותית שלו, ומבקש ממנו לבחור בה. בעבר הזהות הדתית הייתה חלק מההגדרה הראשונית של האדם. ואף אם זו לא נשאה בחובה משמעות ערכית בעיני האדם, היא בכל זאת הייתה חלק מההגדרה העצמית שלו, כמו אותם יהודים בימי הרנסנס, שהיו כל כולם מצויים בתוך התרבות של בני תקופתם הנוכרים, ואילו יהדותם הייתה דלה ביותר, ובכל זאת לא היה להם או לסביבתם ספק בדבר הגדרתם כיהודים – לא רק במובן האתני אלא גם במובן התרבותי. החילון – והראשון לממש את הרעיון הזה או לחולל אותו הוא שפינוזה – מביא את האדם היהודי למציאות שבה הוא יכול להגדיר את עצמו בראש ובראשונה – אדם, ורק אחר כך לבחון ולבחור את זהותו הדתית או את השתייכותו התרבותית.
במציאות שכזו, אף על פי שניתן עדיין לתאר את הרעיון של השפעה תרבותית במובנה המסורתי, כלומר, כחיים הנוצרים מתוך תרבות אחת אך בהשפעתה של תרבות נוספת, הרי שמתחולל מהפך גם בנוגע למושג זה, וצומחת תופעה חדשה: נוצרת תרבות שלטת חדשה, מערך תרבותי וערכי של כל אותם אנשים המחזיקים בו, ללא קשר למוצא התרבותי הקודם שלהם (יהודים, נוצרים וכדומה). במקרה של מציאות החיים במאה ה-19 וה-20 מדובר בתרבויות המערביות, הלאומיות והערכים שליוו את אירופה באותה עת, או הליברליות שמלווה רבים מבניה ובנותיה של החברה בארצות הברית, במערב אירופה ובמקומות נוספים בעולם, ובכלל זה ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. אל תרבות שלטת זו נספחים המבנים התרבותיים שנשמרו מהתרבויות העתיקות, שהתקיימו לפני שנוצרה התרבות השלטת החדשה. אך כנספחים הם אינם נושאים משמעות ערכית רבת משמעות, ועל כן הם רק מהווים קישוט לחיים של האדם, או מענה לצרכיו הרגשיים, שבכל זאת קושרים אותו גם לתרבות העתיקה יותר שהתקיימה בעבר או לבני משפחה ולקהילה.
אפשר שזהו למעשה הרקע הסוער העומד ביסודן של הקריקטורות שלפנינו. הוויכוח הנוקב אינו נסוב על השאלה אם להסתגר מפני העולם אם לאו. אין זה מאבק תרבותי בין קבוצות שונות, אלא מאבק פנימי שמעורר את השאלה – למי הבכורה? אותם יהודים שבחרו להציג את החנוכייה שלהם לצד עץ האשוח או ליצור שילוב אחר מעין זה, למעשה הצהירו שהם בראש ובראשונה בני התרבות החדשה, אך הם עדיין שייכים לתרבות, מסורת או לאום מסוים. בחירתם מעידה – ואין בדברים אלו שיפוטיות – שלמעשה אין כאן השפעה תרבותית, כי אם החלפה תרבותית.[1] ייתכן שיש בצידה תחושות שייכות ונוסטלגיה לתרבות העתיקה ולקהילה, אך סוף כל סוף רכיבים אלו הם משניים לתרבות החדשה.
כתגובה לתופעה זו עולה קריאה להסתגרות מכל השפעה תרבותית, ולאחיזה בתרבות אחת בלבד (עמדה זו יכולה גם להיווצר ממאבק תרבותי מהסוג הישן, של ויכוח בין תרבותי על שליטה ועל האמת), ואפשר שזו העמדה המשתקפת מהקריקטורות.
תגובה נוספת היא בהלה מן התמונה שמשקף הסמל החדש. הסמל החדש חושף למעשה את העובדה שהיהדות אינה עוד כור מחצבתו של אותו אדם, ותרבותו היא למעשה התרבות השלטת – שאינה משתקפת לא בעץ האשוח ולא במנורת החנוכייה, אלא בערכים ורעיונות המכונים היום ערכים אוניברסליים (או ערכים מרכזיים אחרים ששלטו בכיפה בעבר). רעיון זה גורם לאדם או לקהילה לתחושת בהלה, מכיוון שהם אינם נכונים להשלים – מסיבות רגשיות או שכליות – עם רעיון החלפת התרבות, ועל כן הם בוחרים לקדש את הסמל המקורי ולהתכנס מאחוריו. כלומר, הסמל למעשה כבר אינו מסמל אותם באופן אותנטי, ובכל זאת הם מקדשים אותו בצורה הקנאית ביותר – כיוון שאלמלא כן הם למעשה יגלו את פניהם האמיתיות במראה. גם זו עמדה שיכולה להשתקף בקריקטורות שראינו לעיל.
לצד תגובות אלה יכולה לעלות תגובה שאינה בהכרח מאמצת לחיקה את הסמל החדש, אך גם אינה נבהלת מן הסיפור שהוא מספר ומן המהפכה התרבותית שהוא משקף. תגובה זו יכולה להיווצר בשעה שאכן המאבק שמתחולל בקרבו של האדם הוא מאבק בין שתי תרבויות פועמות, משמעותיות, העומדות בשווה האחת כנגד רעותה. כל אחת מהתרבויות נשענת בקרבו של האדם על הנחת יסוד רציונליות לצד תחושות רגשיות, ואין כאן מאבק בין השכל והרגש, בין האמת שבה האדם מאמין לבין תחושת השייכות שהאדם חש כלפי קבוצה מסוימת, אלא מאבק המתחולל בין שתי תרבויות בעלות השפעה מקבילה, אך לא זהה, על האדם. יש מרחבים ממרחבי חייו שבהם התרבות היהודית תהיה נר לרגליו, תנחהו אל דרך הישר – במובן הערכי ולא רק במובן הסוציולוגי, ועל כן הוא ידחה בשתי ידיו את התרבות המערבית. ויש שהתרבות המערבית תהיה לאדם כתורה מסיני, אמת לאמיתה, והיא שתוביל אותו להתנגד נחרצות לרעיונות המשתקפים בתרבות היהודית.
בדרך זו אין הכרעה מראש – לימין או לשמאל, להסתגרות מסוג זה או מסוג אחר, אלא יש מקום כל העת לחידוד התרבותיות האחת בירך חברתה, ובליבון של סוגיות ממקום פתוח, שאינו עוסק בשאלה הסמלית והחיצונית – אלא בדיון פנימי, מה הערך שאני רואה כנכון ביותר. בדרך זו מתקיימת הפריה הדדית בין התרבויות. לא רק בדיעבד ובאופן מקרי, אלא מתוך כוונה של האדם להרוות את צימאונו הרוחני בשתי תרבויות מקבילות שהוא מוצא בהן עומק ומשמעות.
על כן, מצד אחד בדרך זו לא מתקיים אימוץ של הסמל החדש – שכן אימוץ פירושו הכרה בכך שהתרבות העתיקה וההשתייכות התרבותית הראשונית היא אינה אלא קישוט בעלמא. אך מצד שני, הוא גם אינו מאיים, משום שהוא משקף את המורכבות שבה מצוי האדם, במתח שבין שתי התרבויות – ובכלל זה המתח שבין החירות והבחירה שבתרבות החדשה ובין ההשתייכות וההמשכיות שבתרבות העתיקה – ערכים מכוננים שלא היה רוצה לדחות את האחד מפני חברו.
במילים אחרות, דווקא משום שהמאבק המתחולל בקרבו של האדם הוא בין שתי תרבויות פועמות, בין שתי תרבויות שהמשקל הסגולי שלהן שווה, הרי שתמונת הראי המשתקפת מן הסמל הזה משקפת את המתח שביניהן. היא לא מהווה פתרון למתח הזה – ועל כן האדם לא בהכרח יאמץ את הסמל החדש, מכיוון שאימוץ הסמל כמוהו כהכרעה שאכן הבכורה נתונה לתרבות החדשה. אך הוא גם לא ידחה אותו או ייבהל מפניו, משום שבהלה זו פירושה להתנכר לעצמו, להתכחש לעובדה שזהותו היא זהות כפולה, המורכבת מתרבויות סותרות: תרבות מערבית-ליברלית ותרבות יהודית-מסורתית. הבחירה אינה שוב בחירה שגבולות הגזרה שלה ידועים מראש: לזו האמת ולזו הרגש, לזו ההשתייכות ולזו הערכים. הבחירה להשתייך לשתי התרבויות היא למעשה נקודת המוצא למסע חיים עשיר ומגוון, שבו כל העת מתקיימת שקלא וטריא בליבו של האדם.[2]
כיצד אנו מגיבים לסמל זה? – זו היא שאלה אישית, ורק האדם העומד באופן כנה מול הסמל ומתבונן בדמות המשתקפת אליו מן המראה יוכל לענות עליה. נדמה כי פעמים רבות במקום שנעמוד, איש ואישה, אל מול המראה ונבחן את זהותנו, אנו עסוקים יותר מדי בפירוש ובהתייחסות לדמות הנשקפת מן המראה של האחר. אך יש לזכור שבסמלים, כמו במראות, הזווית שממנה מסתכלים על הדברים משנה את כל התמונה.
[1] יש להבהיר שאין כוונתי בדברים אלו להחלפה תרבותית של היהדות בנצרות, אלא של המסורת הפרטיקולרית באשר היא בתרבות "אוניברסלית", שבה תפקידה של התרבות הפרטיקולרית נעשה משני.
[2] פרנץ רוזנצוויג ראה את היהדות והנצרות כנובעות ממקור אחד, תוך שלכל אחת מהן יש ביטוי ותפקיד אחר בעולם: "מכאן שלפני אלוהים שניהם, היהודי והנוצרי, פועלים באותו מפעל, הוא אינו יכול לוותר על שום אחד מהם. איבה שת בין שניהם לכל הדורות ועם זאת קשר את שניהם יחד בקשר גומלין הדוק ביותר. לנו נתן חיי נצח, עם שהדליק בלבנו את האש של כוכב אמיתו. ואותם הציב על דרך-נצח עם ששלחם לדלוק אחרי קרניו של כוכב אמיתו לדור ודור ועד לקץ הנצחי… האמת, האמת-כולה, אינה אפוא לא שלנו ולא שלהם. שגם אנו נושאים אותה אמנם בתוכנו פנימה, אבל בשל כך, אם חפצים אנו לראותה, צריכים אנו גם להעמיק מבטנו אל פנימיותנו אנו תחילה, ושם רואים אנו אמנם את הכוכב אך לא את הקרניים. ולאמת כולה שייכת לא רק ראיית אורה בלבד אלא גם ראיית המואר על ידה…" (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, תרגם: יהושע עמיר, מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ל, עמ' 29; וראו גם עמ' 413).
