הרב מיכאל מלכיאור, נשיא ומייסד מיתרים
לפני שייסדתי את רשת מיתרים, הסתכלתי סביבי וראיתי בדאגה גדולה ישראליות שמורכבת משבטים שבטים, חומות רחבות מפרידות ביניהם, כל אחד מנגן על מיתר בגוון יחיד וסולד מהצליל שמשמיע המיתר של שבט אחר. ראיתי שנאה, פילוג, אנשים שלא יודעים לחיות יחד, לא יודעים לקבל אחד את השני, להכיל מחשבות שונות, אמונות שונות, והבנתי שיש כאן איום אמיתי על הקיום שלנו.
בחלומי ראיתי קהילות שמשלבות משפחות יהודיות ממגוון אורחות חיים – אפיקורסים גמורים שחיים יחד עם יראי שמיים המקפידים על קלה כעל חמורה יחד עם כל קשת הזהויות שביניהם, יהודים שחיים ביחד, פועלים ביחד, דנים ביחד, מתעמקים ביחד, צוחקים ביחד, שרים ביחד, מבינים האחד את השני וילדיהם – מתחנכים ביחד.
שאפתי ליצור מערכת חינוך שתשלב אוכלוסיות ותשלב ערכים – ערכים אוניברסאליים לצד ערכים יהודיים שהם הם הבסיס לכל יהודי באשר הוא. מיד הבנתי שזה אתגר רציני, שמחייב פיתוח של תכניות לימוד חדשות שמאפשרות לתלמידים בעלי דעות שונות לחלוק את אותו ספסל לימודים, ואין הכוונה להסתפק בו במכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא בלימוד מעמיק, לימוד שלעיתים יעצים את השוני בתפיסות ובאורחות החיים, יחדד את הזהות האינדיבידואלית של כל תלמיד ותלמיד – ויעשה זאת בצורה שממנה אפשר יהיה להתפתח ולהתעשר האחד מהשני.
הפשלנו שרוולים ויצאנו לדרך עם האנשים הטובים ביותר בתחום – נכתבו תכניות לימודים, הוכשרו מנחים, מורים ומנהלים עברו השתלמויות משמעותיות כסוכני שינוי, נפגשנו עם קהילות, ערכנו חוגי בית, כל קהילה דנה במגוון ההסדרים השונים של חיים משותפים ושל לימוד משותף וכך נבנתה מסגרת ועוד מסגרת ועוד מסגרת.
היום, אחרי שהתגברנו גם על המשוכות הפוליטיות וחוק החינוך המשלב עבר בכנסת, החינוך המשלב הוא רשמי, ורשת מיתרים כוללת מאות מוסדות חינוך משלב וקהילות מעורבות שפועלות ברחבי הארץ כולה.
אני נפעם לבקר בכל אחת ואחת מהקהילות שלנו ולהתרגש כל פעם מחדש לראות קהילות שלא מפחדות מהמפגש עם השונה, שלא מחנכות מתוך פחד, ששוברות את חומות הבדלנות ומפגישות בין נשמות. “כל התורה כולה נקראת שירה ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר הנעימות” כך כותב בעל ערוך השולחן בהקדמה שלו לחושן משפט.
ואכן, כשמנגנים רק על מיתר אחד, אי אפשר להפיק מוזיקה מאוד מעניינת, אבל אם פורטים על כל המיתרים שיש בעם, בישראל ובתפוצות, אפשר ליצור מוזיקה נפלאה. זאת שאלת הזהות האמיתית של החברה הישראלית והמהות של כל הקיום שלנו פה – איך אנחנו חיים יחד, איך עשינו שילוב, איך הארנו פנים לשונה, איך למדנו מהשונה, איך מתוך היסודות האלה נשכיל לבנות חברה, כלכלה, צבא, שלום, סביבה ויחס לאחר כולנו ביחד בשילוב של כל המיתרים למוסיקה הרמונית נעימה לאוזן.
ברצף היהודי על תקופותיו השונות נזהרו תמיד ממציאות שבה יהיה מונופול על התורה לקבוצה מצומצמת. כשהכוהנים היו בעלי המונופול הטוטלי על הקודש ועל היהדות, דגלו חז”ל בגישה של שבירת המונופול, הכנסת חידוש ופיתוח התורה שבע”פ. בשלב מאוחר יותר, קמו וטענו שנוצרה בקרב חז”ל אריסטוקרטיה, קבוצה מיוחסת בתוך חז”ל, שרק דעתם נשמעת וכך שוב נוצר מונופול. שוב שברו את האריסטוקרטיה, פתחו את בית המדרש בפני כולם, וקבעו הלל ואחרים מחכמינו שאין מונופול ליראת שמיים ושאין מונופול על היהדות. בשלב שבו קבוצות אמרו שצריך לרדת מהטרקלין – ממעגל היושבים בבתי המדרש – לשוק, להמונים, פחדו חכמים שזה יקלקל את התורה, אבל עשו את זה, והבינו שהתורה חזקה מספיק ורק מתעצמת ככל שרבים יותר תורמים לה את פרשנותם.
רשת מיתרים היא התשובה העדכנית לשבירת המונופול על היהדות. זו תורת החיים שנושאת את המסר שאין פה מישהו שהתורה שייכת לו. התורה שייכת לכולנו. וכולנו יכולים להתעשר מפרשנויות נוספות.
הדתיים, החילונים, כולנו זקוקים לעוד פרשנויות וזקוקים לפתוח את הראש תוך יציאה מתוך נקודת הנחה ש”עמך כולם צדיקים” – כולם יכולים לפרש, לחדש, להרחיב ולהעשיר את הפרשנויות בכל המיתרים. לכולנו חלק בתורה ולכולנו מה ללמוד מהשני. זאת הציונות העדכנית, שאיננה אגדה. זאת תורת החיים, וזה המפתח לעתיד שלנו פה.
כשעבר חוק החינוך המשלב פרסמנו מודעה שכותרתה “שירת תקווה לעתיד החברה הישראלית”. כתבנו שם שאנו מקווים לייסד בית חינוכי חדש שבו יוכלו שני הצדדים ללמוד אלו מאלו ולתת באהבה רשות וחופש זה לזה. הביטויים של אהבה וחופש הם אבני היסוד של הגישה החינוכית אותה אנו מביאים לידי ביטוי הלכה למעשה. לא דרך כפייה, לא דרך חקיקה אלא במעשה החינוכי. את המנגינה ההרמונית הזאת, הכוללת בתוכה את כל המיתרים המרכיבים את העם, אי אפשר להפסיק.
מוכרחים להמשיך לנגן.